פירוק פינוי
"אז תוכל היום לעשות את זה בשבילי בבקשה"? שאלתי את יוסי.
זה היה לאחר זמן ארוך שרצינו להחליף ספה. הקודמת כבר עשתה את שלה. גם היא הייתה יד 2, אך אז כשקנינו אותה היא עוד הייתה במצב טוב. עכשיו, לאחר כמה שנים טובות ונכדים שובבים, היא כבר מיצתה את כל האפשרויות, גם עם כיסוי הספה הכי יפה, כבר לא שייך לשבת עליה, בלי להידקר או להרגיש 'בור' באמצע הספה…
החלטנו כשלב ראשון לפנות את הספה הישנה לאשפה.
יוסי, הוא אחד החתנים היותר נמרצים שלי. הוא מאוד עסוק ולכן לוקח זמן להשיג אותו. אבל ידעתי שבסוף הוא יעשה לי את הפינוי הזה על הצד הטוב ביותר.
כשיוסי הגיע לבסוף, הוא אמר שהספה גדולה מכדי לעבור בדלת, "עדיף לפרק אותה ולהוציא אותה חלקים-חלקים". אני חשבתי שעם קצת מאמץ, אפשר לדחוק אותה במעבר, אך הנחתי לו. הוא מפנה – שיתמודד איך שנוח לו.
ראיתי איך הוא מתחיל לפרק. בתי הצעירה שלפה את המצלמה, חייבת לתעד את המאורע. "לא בכל יום מפנים ספה של 20 ומשהו שנה". הסכמתי בחיוך.
מדליה במעמקים
הלכתי להכין לשנינו קפה, כשפתאום שמעתי אותו צועק. "וואו אני לא מאמין"!
"מה אתה לא מאמין"? נחפזתי לבוא לסלון. "אם אני רואה נכון" הוא השיב בהתלהבות, "הרי שמצאתי מדליה של הרבי" מטבע שניתנה מידיו הקדושות של הרבי"!
"מדהים"! התפעלתי. "זה היה שלך"? שאל יוסי. "לא זכרתי שסיפרת על מטבע כזו מיוחדת שאבדה לך"…
"האמת היא שלא" הודיתי. "צריך לבדוק אם זה של מישהו מהמשפחה, שאולי כשהתארח פה, זה נפל לו בטעות".
"טוב" הגיב יוסי. "תצאו למסע בירורים, ואני בינתיים אפנה את שאריות הספה" הוא קרץ.
אשתי ואני פנינו לכל בני המשפחה, בניסיון להשיג את הבעלים של המטבע המיוחד.
אך אף אחד לא הבין על מה אנחנו מדברים. הרבה מבני המשפחה אמרו "אבל אנחנו לא נתנגד לקבל כזה דבר" בחיוך קל.
אשתי הודתה, שגם בנקיונות היסודיים של ערב פסח, היא לא הייתה מפרקת את הכריות של הספה לגורמים, כך קלטנו שבעצם יכול להיות בכלל שהמדליה היתה קיימת במעמקי הספה עוד מבעליה הקודמים, שכרגע לא נוכל להשיגם. "הרי קנינו את זה בחנות יד שניה, אליה הביאו רהיטים, וקנינו מבלי לדעת מה המקור" נזכרתי.
"נראה לי מופרך להתחיל עכשיו חיפושים מלפני 20 שנה פלוס, כדי לברר מי מכר פעם ספה לחנות יד 2, ואולי אבדה לו מדליה"…
"נכון" ענתה זוגתי.
"אז יוצא שזה נשאר אצלינו, לא"? היא שאלה.
"נראה לי שכן" עניתי בסיפוק.
קניין חצר או זכות המוצא
חשבתי שהסיפור נגמר כאן. אך כשהחתן שלי שמע על המסקנות שלנו, הוא חשב אחרת. הוא כנראה קצת חשש לומר ישירות, אז שלח את אשתו, הבת שלי – שושי, להסביר לנו מה הוא חושב על המציאה.
"יוסי שואל אם על פי תורה המדליה שייכת דוקא לו" היא אמרה בעדינות.
"וכי למה"? שאלה אשתי, תוך כדי שהיא מוזגת שתיה לכוסות.
"כי הרי אתם לא ידעתם על המדליה הזו. אם לא העובדה שיוסי פירק את הספה, לא הייתם מוצאים אותה לעולמים"!
"נכון מצד אחד" אמרתי, "אבל יש מה שנקרא 'קנין חצר', שכל מה שיש בחצר, כלומר בשטח הפרטי של האדם, באופן שזה משתמר לו – החצר שלו קונה עבורו. בקיצור, כיון שהספה הייתה ברשותנו – כל מה שיש בה שייך לנו, גם המדליה". (ראה שולחן ערוך חושן משפט סי' רסח ס"ג).
"אני לא יודעת" אמרה אשתי, "אני חושבת שצריך לשאול רב, עם כל הכבוד וההערכה, לא זכינו שתהיה 'יושב אוהל', אתה מפרנס את ביתך בכבוד ורק קובע עיתים לתורה. בשביל להכריע הלכה למעשה צריך לשאול מי שלומד ומונח בתורה כל הזמן".
הייתה כאן ביקורת בלתי מרומזת. אבל האמת צדקה מכל, בפרט שהתורה אמרה 'כל אשר תאמר אליך שרה – שמע בקולה'. קיימתי בעצמי 'קבל את האמת ממי שאמרה' וחייגתי אל הרב.
המסקנה המשכנעת
הרב אמר מייד שהמדליה שייכת ליוסי.
"במחילה הרב, אשמח אם תוכלו להסביר לי בכמה מילים, אחרי הכל קצת קשה לי להפסיד מדליה יקרה כזו", הסברתי.
הרב הסכים והסביר לי, "הכלל שציטטת 'חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו' נכון לגבי דברים שבעל החצר היה אמור למצוא, אך דברים שנכנסו לחצר ולא היה סיכוי שבעל המקום ימצא – הוא אינו זוכה בהם. גם העובדה שקנית את הספה עם המדליה בתוכה לא הופכת את המדליה לשלך, כיון שלא התכוונת לזכות בה במהלך הרכישה". (תוספות בבא מציעא כו, א ד"ה דשתיך. מרדכי שם סי' רנח וסי' רס).
המשפט האחרון של הרב סגר לי מהלך נוסף שחשבתי עליו, 'אולי זכיתי במדליה בזמן שקניתי את הספה'.
"טוב" אמרתי לסיכום. "לפחות אני יודע שהמטבע נמצאת בידי בן משפחה אהוב, ולא נזרקה לפח בטעות, כמו שכמעט קרה".
"או אם הייתי מצליח לזרוק את הספה כשהיא עדיין שלימה" אמר יוסי בחיוך, "אולי זה עוד היה מגיע לאיזו 'זוּלה' של נערים ומחזיר אותם בתשובה". צחקנו כולנו צחוק משחרר.
[עריכה: ש. מלומד©️]
נ.ב. שמות האנשים והמקומות המופיעים בסיפור ההלכתי הינם בדויים
