לצאת ידי חובת קידושא רבא ממי שכבר יצא

הרב יהודה ליב נחמנסון

שאלה:

אדם ששמע קידוש ביום השבת בבית הכנסת אחר התפילה ויצא ידי חובתו, האם יכול לכתחילה להוציא אחר כך את אשתו ידי חובת קידוש על ידי שיברך בורא פרי הגפן ויטעם מן היין כשיעור?

תשובה:

אם אשתו יודעת לברך ברכת בורא פרי הגפן, לכתחילה תקדש היא לעצמה ולא תצא ממנו (ומובן שיכולה לקדש על מיץ ענבים, ואם אין לה יכולה לקדש אף על חלות. כמו כן יש לציין שהמזמורים והפסוקים שאומרים קודם הברכה אינם עיקר בקידוש).

מקורות:

א. ראה שו"ע אדמו"ר הזקן סימן רע"ג ס"ו: "אם כבר קידש לעצמו במקום סעודתו, כיון שהוא אינו צריך לקידוש זה אין לו לקדש לאחרים לכתחלה אלא אם כן הם אינם יודעים לקדש בעצמם". מבואר שמי שכבר יצא ידי חובת קידוש, לכתחילה אין לו לקדש לאחרים להוציאם ידי חובתם אלא אם כן אינם יודעים לקדש בעצמם (וראה עוד שם סי' קסז סכ"ג).

אלא שלכאורה יש מקום לומר שזה אמור דוקא בקידוש הלילה שיש בו בנוסף לברכת הגפן גם ברכת היום, ומאחר שהוא כבר יצא ידי חובתו לכתחילה לא יקדש כדי להוציא אחרים אם הם יודעים לקדש בעצמם, כדי שלא יברך שוב את ברכת היום שאינו זקוק לה. אבל בקידוש דיום שבת שאין בו אלא ברכת בורא פרי הגפן, לכאורה יכול לכתחילה לברך ולהוציא אחרים אף אם הם יודעים לברך בורא פרי הגפן בעצמם, כי אין כאן שום חסרון מאחר שטועם מן היין ונמצא שבירך בורא פרי הגפן גם לצורך עצמו ככל ברכת הנהנין.

אכן, מסתימת לשון אדה"ז הנ"ל משמע שאין חילוק, ובין בקידוש הלילה ובין בקידוש של יום אין למי שכבר יצא ידי חובתו לקדש להוציא אחרים לכתחילה אם הם "יודעים לקדש בעצמם" – "כיון שהוא אינו צריך לקידוש זה". וטעם הדבר כנראה הוא, דהמניעה לכתחילה לברך לאחרים שיודעים לקדש בעצמם לאחר שהוא כבר יצא ידי חובתו, אינה משום חשש ברכה שאינה צריכה למקדש, אלא משום שהכוח להוציא אחרים ידי חובת קידוש לאחר שהוא כבר יצא הוא רק מדין ערבות, וכאשר הם יודעים לקדש בעצמם נחלש כוח הערבות ועל כן לכתחילה אין להם לצאת על ידו.

וכך משמע מדברי אדה"ז בקונטרס אחרון לסי' ער"ב ס"ק ב': "מי שיצא כבר ידי חובתו, שאינו מחוייב בדבר אלא מדין ערבות, לכן כיון שהחייב בעצמו יכול לפטור חובו בעצמו אין להערב לפוטרו". אנו רואים שאדה"ז אינו מנמק את המניעה מלברך עבור מי שיודע לברך בעצמו משום חשש ברכה שאינה צריכה, אלא משום שכאשר חבירו יכול לברך בעצמו נחלש ענין הערבות ועל כן לכתחילה אין להערב להוציאו מאחר שהוא עצמו כבר יצא ידי חובה.

וכן כתב במפורש האבני נזר או"ח סימן מ' אות ד': "הטור כתב בשם בה"ג סימן רע"ג שאם כבר יצא והם בקיאים לקדש לא יקדש להם, והכי קיימא לן בשו"ע שם, והטעם ברור כיון שיכול לקדש בעצמו אין חיוב על אחרים משום ערבות [זכר לדבר לא יתבע מן הערב תחילה]". והיינו על דרך דברי אדה"ז הנ"ל, שהחסרון בכך שחבירו בקי הוא בעצם ענין הערבות. ואדה"ז סובר שיש לחוש לסברא זו "לכתחילה".

ולכן נראה שגם בנידון דידן בקידושא רבא (קידוש של שבת ביום), אף שאין להערב חשש איסור ברכה לבטלה מאחר שמברך רק בורא פרי הגפן וטועם מן היין, מכל מקום מאחר שהוא כבר יצא ידי חובת קידוש היום ואינו מחוייב בטעימה וברכה זו כלל ולגביו אין כאן אלא שתיית רשות, ואילו חבירו מחוייב בטעימה וברכה זו מדין חובת קידושא רבא, לכתחילה אין לו לפטור את חבירו מכוח ערבות.

ב. ואם תאמר, בהמשך דברי אדה"ז בקונטרס אחרון שם כתב: "ולא הצריכו שיברך חבירו בעצמו אלא כשאין לו שום צורך בברכת חבירו רק מחמת ערבות בלבד". מלשון זו לכאורה יש לדייק שאם למקדש יש "שום צורך" בברכה זו גם לעצמו, יכול לכתחילה להוציא את חבירו למרות שחבירו יודע לברך בעצמו. והנה כאשר מי שכבר יצא ידי חובת קידושא רבא מברך שוב בורא פרי הגפן על כוס יין יש לו "שום צורך" בברכה זו גם לעצמו, שהרי אינו רשאי לטעום מן היין בלי ברכה זו שהיא ברכת הנהנין. ואם כן אולי משום כך יהיה רשאי לכתחילה להוציא את חבירו ידי חובת קידושא רבא בברכה זו למרות שהלה יכול לברך בעצמו?

אכן, כאשר מדייקים יותר בלשון אדה"ז נראה שהאמת אינה כן. כי אדה"ז לא כתב "כשאין לו שום צורך בברכה זו", אלא: "כשאין לו שום צורך בברכת חבירו". כלומר, כדי שהמקדש יוכל לכתחילה להוציא אחרים שיודעים לקדש בעצמם, צריך שהוא בעצמו יזדקק לאותו סוג ברכה שחבירו זקוק. והנה בנידון דידן, מי שכבר יצא ידי חובת קידושא רבא ובא לברך שוב בורא פרי הגפן על כוס יין, הוא כשלעצמו אינו זקוק אלא לבורא פרי הגפן של רשות כשאר כל ברכות הנהנין שמברכים קודם אכילה ושתיה. לעומת זאת חבירו שעדיין לא יצא ידי חובת קידושא רבא, זקוק לברכת בורא פרי הגפן של חובת קידוש היום, וברכה זו אינה דומה כלל לשאר ברכות הנהנין של רשות, נמצא שלמרות שנוסח הברכה שהוא עומד לברך לעצמו זהה לנוסח הברכה שחבירו צריך, מכל מקום "אין לו שום צורך בברכת חבירו", כי ברכת חבירו היא של חובה והברכה שלו היא של רשות.

חילוק יסודי זה מבואר בדברי אדה"ז בסי' רע"ג ס"ו וזה לשונו: "ברכת בורא פרי הגפן של קידוש בין של לילה בין של יום כו' אינן דומות לשאר ברכת הנהנין הואיל והן חובה". ולעיל סי' קס"ז סכ"ג כתב: "שהיא חובה משום קידוש ולא משום הנאתו". ובסי' רצז ס"ז: "שהיין של קידוש אינו תלוי בהנאתו כלל שלא תקנוהו חכמים בשביל הנאת האדם אלא בשביל שצריך לזכרהו על היין".

לפי זה יוצא שמי שכבר יצא ידי חובת קידושא רבא, שוב "אין לו שום צורך בברכת חבירו רק מחמת ערבות בלבד", כי הברכה שזקוק הוא לעצמו לפני שתיית היין שלפניו היא בורא פרי הגפן של רשות ככל שאר ברכות הנהנין, ואילו הברכה שחבירו זקוק לה היא בורא פרי הגפן של חובת קידוש שאינה משום הנאה כלל, ואדה"ז קובע ששתי ברכות אלו "אינן דומות" זו לזו. ועל כן לכתחילה אין לו להוציא את חבירו אחרי שהוא כבר יצא ידי חובתו וחבירו יודע לברך בעצמו.

וראה עוד פסקי תשובות החדש ח"ג סי' רפט הערה 21.

[וראה ספר "הלכות ליל הסדר משו"ע אדמו"ר הזקן עם הערות וציונים" סי' תפ"ד ס"ג עמ' תלג, שהביא את דברי אדה"ז בקונטרס אחרון הנ"ל, והעיר שצריך עיון בלשונו "כשאין לו שום צורך בברכת חבירו", דלכאורה יותר מתאים היה לכתוב "בברכה זו". וכוונת שאלתו כנראה היא, דהלשון "בברכת חבירו" משמעה בפשטות 'בברכה שחבירו מברך', ואילו כאן אין חבירו מברך אלא אדרבה הוא רוצה לברך במקום חבירו ולהוציאו ואדה"ז בא לומר שאין לו להוציא את חבירו שיודע לברך בעצמו אלא אם כן גם לו יש צורך בברכה זו, ואם כן לכאורה עדיף היה לו לכתוב "בברכה זו" ולא "בברכת חבירו".

אכן לפי הנ"ל נראה שמובן היטב דיוק לשון אדה"ז "בברכת חבירו", דאילו כתב "בברכה זו" היה משמע שאם גם הוא צריך לנוסח ברכה זו אף אם לא מאותו הטעם שחבירו צריך לה, כגון שחבירו צריך לברכת בורא פרי הגפן משום חובת קידושא רבא ואילו הוא צריך לה רק משום שרוצה לשתות יין, מכל מקום מאחר שנוסח הברכה של שניהם זהה ("ברכה זו") יכול לכתחילה להוציא את חבירו אף אם הלה יודע לברך בעצמו. מה שאין כן בלשון "בברכת חבירו" מודגש שדוקא אם יש לו צורך בברכה זו כמו חבירו אז יכול לכתחילה להוציאו, לאפוקי אם הוא צריך לה משום ברכת הנהנין בלבד ואילו חבירו צריך לה מדין חובת קידוש, שבכהאי גוונא אין לו להוציאו לכתחילה באם חבירו יודע לברך בעצמו, מאחר שאין לו שום צורך "בברכת חבירו" היינו שאינו צריך לה כמותו.

והנה בפירוש הר"ן על הרי"ף פסחים ק"ו ע"א [כב, א] כתב: "דאי קידושא דיממא דאורייתא היכי לא אמרינן ביה אלא בורא פרי הגפן ותו לא והלא ברכה זו ברכת הנהנין היא ולאו מעין קידושא היא אלא קידושא דאוריית' בלילה היא דהוי בכניסתו אלא משום דכבוד יום עדיף מכבוד לילה ראו חכמים לעשות ביום זכר לקידוש והיינו בורא פרי הגפן ותו לא שהוא התחלת קידוש של לילה ועוד שלפי שאין אומרים שירה אלא על היין כיון שמברכין על היין תחלה שלא כדרך שאר הסעודות הוי כעין שבח ושירה לקדושתו של יום ומשום דלא הוי אלא מדרבנן לא ראו להאריך בו יותר כדי שלא להשוותו לקידושא של לילה". ובחידושי רבינו דוד (מתלמידי הרמב"ן) שם: "שאין ברכה של בורא פרי הגפן זו אלא שיהא אדם קובע סעודתו על היין בשבתות וימים טובים". ובחידושי המאירי שם ק"ה ע"ב: "וקדושא רבה רצונו לומר בורא פרי הגפן אינו קרוי קדושה על הכוס". ושם ק"ו ע"א: "מצוה מדברי סופרים לקדש על הכוס למחר, ולא קדושת היום אלא בורא פרי הגפן כו', ואף על פי שברכה זו אין בה קידוש ליום והרי אף בחול אם בא לשתות צריך לברך כן, מכל מקום הואיל ועל ידי תקנה הוא בא, ברכת חובה היא, ומאחר שהיא ברכת חובה אף היא קרויה קידוש, שאף היא לכך תקנוה שיהא היום מתקדש על ידו להיות סעודתו חשובה כשהיא נקבעת על היין".

ונראה פשוט שאין בכל דברי הראשונים הללו סתירה לעולה מדברי אדה"ז הנ"ל שברכת בורא פרי הגפן של קידוש אינה דומה בגדרה לבורא פרי הגפן של יין הרשות. כי הם דיברו על נוסח הברכה, ובזה אכן שתי הברכות זהות, דגם בקידוש הנוסח הוא ככל ברכת הנהנין שמברכים על שתיית יין, ורצונם לומר שאין בברכה זו שום איזכור של קדושת יום השבת. ואילו אדה"ז דיבר על גדר הברכה, שבשאר הפעמים היא ברכת הרשות וענינה ברכה על הנאת האדם, ואילו בקידוש היא ברכה על חובת שתיית היין ואינה על הנאה כלל].

ג. ולהעיר גם מדברי התהלה לדוד ח"ב סי' רע"א ס"ק ד' לענין קידוש ליל שבת, וזה לשונו: "ועכ"פ הדבר ברור שמי שהתפלל יכול להוציא את מי שלא התפלל, דהיינו דינא דאע"פ שיצא מוציא. ונראה דאף אם יודעים לברך בעצמם. ואף דפסק המחבר בסי' רע"ג ס"ד דמי שיצא אינו מוציא אלא באינם יודעים לברך, היינו דוקא היכי שא"צ לקדש כלל בשביל עצמו, אבל הכא שצריך לקדש בשביל עצמו מד"ס אף שהתפלל, יכול להוציא את מי שלא התפלל אף ביודע לקדש בעצמו".

ונראה שדבריו עולים בקנה אחד עם המבואר לעיל, דאף הוא אינו מתיר לזה שלא התפלל ערבית דליל שבת לצאת ידי חובת קידוש מזה שכבר התפלל למרות שיודע לקדש בעצמו, אלא משום שגם המקדש "צריך לקדש בשביל עצמו" מדברי סופרים עכ"פ, דמאחר שגם הוא מחוייב בקידוש מדרבנן רשאי להוציא ידי חובה אף את חבירו המחוייב מדאורייתא, כי סוף סוף על שניהם רובץ אותו סוג חיוב דהיינו חובת קידוש היום (אף כי בדרגות שונות). מה שאין כן בנדון דידן, זה שכבר יצא ידי חובת קידושא רבא בבית הכנסת אין לו שום צורך "לקדש בשביל עצמו", ואילו חבירו עדיין מחוייב במצות קידושא רבא, הנה מסתבר שבכהאי גוונא גם התהלה לדוד לא יתיר לכתחילה להוציא את חבירו ידי חובה כשהלה יודע לברך בורא פרי הגפן בעצמו, כי כנ"ל בדברי אדה"ז ברכת בורא פרי הגפן של חובת קידוש אינה דומה לברכת בורא פרי הגפן הבאה כברכת הנהנין סתם (וזהו לא כפי שהעלה חכ"א בהערות וביאורים צמח צדק ח"ז עמ' רצב ואילך, עיי"ש).

*

ד. והנה מנהג מקובל הוא שתחת החופה מברך הרב המסדר קידושין את ברכת האירוסין, ולא החתן בעצמו. וכמבואר בשו"ע אבן העזר סי' ל"ד סעיף א': "המקדש אשה כו' מברך אקב"ו על העריות וכו'", ובהגהת הרמ"א: "ויש אומרים דאחר מברך וכן נוהגין", ובסעיף ב' כותב המחבר עוד: "נהגו להסדיר ברכה זו על כוס של יין ומברך עליו תחלה ואחר כך מברך ברכה זו". ומשמע בפשטות שלדעת הרמ"א "דאחר מברך" היינו הן את ברכת היין והן את ברכת האירוסין. ובטעם המנהג שאחר מברך ולא החתן בעצמו, כתב הבית שמואל שם ס"ק ב': "שלא לבייש מי שאינו יודע לברך". ובספר המנהיג (הלכות אירוסין ונישואין) נימק: "מתוך שהוא טרוד החתן ובהול לא יוכל לכוין על הברכה".

וכן נוהגים גם בשבע ברכות הנישואין שלאחר הקידושין, שאחרים מברכים ברכות אלו בהקדמת ברכת בורא פרי הגפן, והחתן עצמו אינו מברך (ראה ספר סדר קידושין ונישואין פרק יא). והטעם כתב בספר מעשה רקח בתחילתו בשם רבי אברהם בן הרמב"ם: "אין ראוי שיברך אותם החתן לפי שהם ברכה לו ואין ראוי שיברך אדם ברכה כזו לעצמו".

ומבואר שמחמת חשש העדר ידיעה או כוונה ומשום דרך ארץ תיקנו שתמיד אחרים מוציאים את החתן והכלה ידי חובת ברכות האירוסין והנישואין תחת החופה.

אלא שלכאורה קשה על המנהג הרווח שהרב מוציא את החתן והכלה גם בברכת בורא פרי הגפן, אף שהוא עצמו אינו טועם כלל מן היין. וכתב על זה הפתחי תשובה שם ס"ק ה': "עיין בספר פני יהושע בקונטרס אחרון למס' כתובות סי' כ"א שתמה מאד על מה שנהגו דאחר מברך ברכת היין על הכוס והחתן והכלה שותין ממנו, דהאיך מברך בורא פרי הגפן כיון דאין המברך שותה ממנו והאיך יוצאין החתן והכלה בברכתו של המבדך כיון שאין הכוס מעכב לאו דבר שבחובה נינהו ואיך מוציא חבירו דהא הו"ל ברכת הנהנין. בשלמא ברכת נישואין אפשר כיון דטעונין כוס הדר הוה ליה דבר שבחובה משא"כ ברכת אירוסין. ואפשר כיון דמ"מ עיקר היין לאו ליהנות מכוין חשיב שפיר כברכת המצוות והניח בצ"ע ע"ש". כלומר, הפני יהושע הקשה שלכאורה ברכת בורא פרי הגפן תחת החופה אינה אלא ברכת הנהנין וא"כ כיצד מוציא הרב את החתן בברכה זו מאחר שהוא עצמו אינו טועם מן היין. ותירץ שאפשר שברכת בורא פרי הגפן כאן נחשבת ברכת המצוה מאחר שלא ניתקנה לשם הנאה אלא מחמת ברכת האירוסין.

ובשו"ת מהרש"ם ח"ה סי' ח' כתב ליישב עוד: "במחכ"ה של הפני יהושע נעלם ממנו דברי הבית יוסף ביו"ד סי' רס"ה בהא דכתב שם הטור דנהגו להסדיר ברכת אשר קידש על הכוס, והביא בשם הכלבו דסומכין שלא לטעום המוהל אבל משגרין לאם התינוק כו' אם שמעה הברכה ולא הפסיקה יש לומר דנפקא שפיר בברכתו ואף על גב דברכת הנהנין הוא כיון דנתקנה ברכה זו על הכוס הוה ליה ככסא דקידושא ואבדלתא דמוציא אחרים גם בברכת היין ע"ש, והדבר מוכרח מדברי כל הפוסקים שהביא בבית יוסף שם אחר כך דתשתה היולדות או תינוק שלא תהיה ברכה לבטלה, והרי הבית יוסף הביא שם מקודם דמנהג זה שכתב הטור לברך על הכוס לא נמצא לו מקור רק שמוכח מדברי המפרשים שכן היה המנהג פשוט כו', אבל ברכת אירוסין דצריך כוס נמצא בירושלמי פ"ח דסוטה וע' בשיו"ק שם, ועכ"פ לא גרע מכוס של מילה, וא"כ הדבר מבואר דכיון דכבר הוקבע המנהג כן הוי כחובה ויכול להוציא אחר בברכת פרי הגפן". כלומר, המהרש"ם מחזק את הסברא הנ"ל שברכת בורא פרי הגפן תחת החופה אין דינה כברכת הנהנין אלא כברכה של חובה ולכן יכול הרב להוציא את החתן בברכה זו אף שהוא עצמו אינו טועם כלל.

ואם תאמר, התינח אם החתן אינו יודע לברך בעצמו, אך אם יודע לברך בעצמו הרי אדה"ז כותב בסי' רע"ג ס"ו לענין קידוש שלכתחילה לא ייצא ידי חובה על ידי אחר אלא יברך בעצמו כנ"ל.

הנה התירוץ על זה מבואר מדברי אדה"ז בקונטרס אחרון הנ"ל סי' ער"ב ס"ק ב' לענין קידוש, וזה לשונו: "דבטור שם מבואר בהדיא דאקידוש קאי שאינן יודעים לקדש, אבל כיון שיכול לומר הקידוש בשבילם יכול גם כן לברך בורא פרי הגפן". היינו שכאשר זה שצריך לצאת ידי חובת קידוש יודע לברך בורא פרי הגפן, ורק ברכת הקידוש אינו יודע לברך, מכל מקום יכול לצאת מחבירו אף ידי ברכת בורא פרי הגפן אף שהלה כבר יצא ידי חובתו מקודם. וציינו על זה במהדורה החדשה דשוע"ר ציון לב: "וכן הוא לעיל סי' קצ ס"ד, שכיון שצריך ברכת קידוש והבדלה בשביל עצמו יכול לומר גם ברכת היין. וראה גם סידור (ברכת אירוסין ונשואין) שמברך גם ברכת היין וישתה החתן והכלה (אף שהם יודעים)".

ואם כן, לפי מה שנתבאר לעיל שהטעם שתיקנו שהרב המסדר קידושין יברך תמיד את ברכת האירוסין ויוציא את החתן ידי חובתו הוא מחשש שהחתן אינו יודע לברך או שלא יכוון, על כן מאחר שיכול להוציאו ידי ברכה זו יכול להוציאו אף ידי ברכת בורא פרי הגפן.

והוא הדין בשבע ברכות הנישואין, שמאחר שתיקנו שהמברכים מוציאים את החתן והכלה בששת הברכות מהטעם האמור, על כן גם בברכת בורא פרי הגפן הם יוצאים על ידי אחר המברך בשבילם.

ושוב אין מכאן ראיה לנידון הנ"ל בקידושא רבא דיום השבת, דמאחר שאין בו אלא ברכת בורא פרי הגפן, אם חבירו שצריך לצאת ידי חובה יודע לברך בעצמו אין לו לכתחילה לצאת ממי שכבר יצא ידי חובת קידוש בבית הכנסת.

*

ה. בספר אבני חושן סי' כט עמ' קכב-קכג, כתב שלמרות שלפי דברי אדה"ז הנ"ל לכאורה גם בקידושא רבא לא יוכל מי שכבר יצא להוציא אחרים שיודעים לקדש בעצמם מאחר שיש חסרון בהערבות, מכל מקום נראה לו לחדש שבקידוש היום מאחר שאין בו אלא ברכת הנהנין, כל פעם שחוזר ומקדש על יין במקום סעודה הרי זה נחשב לגביו "מצות קידוש", ועל כן יכול להוציא גם אחרים הבקיאים אף שהוא כבר יצא בעצמו. ע"כ.

ויש להעיר על דבריו: א. מהו המקור לכך שכל פעם שחוזר ומברך על כוס יין במקום סעודה ביום השבת נחשב זה "קידוש". ב. אף אם תאמר שכל פעם שחוזר ומקדש יש על קידושו שם "מצוה", מכל מקום מאחר שהוא כשלעצמו אינו "מחוייב" בדבר כמו השומעים שהרי כבר יצא ידי "חובתו" (כמבואר בשוע"ר סי' רעג ס"ז), אם כן אינו בא להוציאם אלא מדין ערבות, ומאחר שהם בקיאים הוי פגם בהערבות לכתחילה כנ"ל.

ו. בגליון אליבא דהלכתא 32 עמ' לג-לד כתבו ליישב מנהג העולם שמי שיצא בביהכנ"ס מוציא אח"כ את בני ביתו אף שהם בקיאים לקדש בעצמם: א. דדוקא כאשר מברך רק עבור חבירו הבקי ליכא ערבות משא"כ כשמברך גם עבור עצמו (אף שהוא רק ברה"נ). ב. חבירו יוצא מדין שומע כעונה דכאילו השומע בירך בעצמו הגפן. והביאו משולחן שלמה סי' רעג ס"ד שכתב שאין מקום להחמיר בזה כל שהמברך טועם מן היין.

ויש להעיר על דבריהם: א. ראינו לעיל בדברי אדה"ז שברכת בורא פרי הגפן של הנאה וברכת בורא פרי הגפן של קידוש "אינן דומות" זו לזו, ועל כן נראה שלכתחילה אין לצאת ידי "חובת קידוש" בשמיעת "ברכת הנהנין" של רשות מחבירו, כאשר השומע יכול לקדש בעצמו. ב. אנו רואים בדברי אדה"ז שחשש "לכתחילה" שאין לצאת בברכת אחר כשיודע לברך בעצמו, ומשמע שלא ניחא ליה להתיר לכתחילה מכוח סברת "שומע כעונה". ג. מה שהביאו משולחן שלמה, יתכן שסמך על המשנ"ב סי' רעג ס"ק כ' שהביא מהפר"ח שחולק על המחבר וסובר שאפשר לכתחילה לצאת ממי שיצא אף שיודע לברך בעצמו. אבל אדה"ז לא הביא כלל דברי הפר"ח.

ז. עוד הביאו שם מכף החיים סי' קסז, שכתב שם השו"ע: "ולא שרי לברך לאחרים אף על פי שאינו טועם אלא ברכת המוציא דמצה בליל ראשון של פסח וברכת היין דקידוש בין של לילה בין של יום", וכתב על זה כף החיים אות קל"ב: "וזהו דשרי לברך לאחרים בברכת המצות [=דהיינו המוציא בליל פסח ובורא פרי הגפן דקידוש שנחשבות ברכות המצוות] אף על פי שאינו נהנה, אם הוא דוקא לשאינו בקי או אפילו לבקי, עיין בטור וב"י סימן רע"ג וסימן תרצ"ד ופסק מרן ז"ל בסימן רע"ג סעיף ד' דאינו מוציא אלא דוקא לשאינו בקי כו' ועל כן אינו יכול לברך להוציא אחרים בברכת המצוה אם אינו נהנה אלא דוקא למי שאינו בקי". ולכאורה מלשונו שכותב "אם אינו נהנה" אפשר לדייק שאם אפילו רק "נהנה" כגון בקידוש דיום שבת שרק טועם מן היין, אף שכבר שמע ויצא ידי חובת קידוש קודם לכן בבית הכנסת, מאחר שנהנה ורשאי לברך בורא פרי הגפן מוציא אחרים ידי "מצוה" דהיינו חובת קידוש אף אם הם בקיאים. אך כבר העירו על זה בקובץ הנ"ל, דיש לומר שנקט "נהנה" רק בלשון המושאל, וכוונתו לומר: שיוצא עמהם בקידוש זה. היינו שמדובר במי שעדיין לא יצא ידי חובת קידוש.

ח. בשו"ת להורות נתן ח"י או"ח סי' ל אות י הביא מדברי הריטב"א שהטעם שבליל פסח ובקידוש היום יכול מי שיצא להוציא את חבירו אף ידי ברכת הנהנין של המוציא ובורא פרי הגפן אף שאינו טועם – כי "שני הברכות על דבר אחד ולהכי אמרינן דנגררת ברכת הנהנין אחר ברכת חובה להיות כמוה", היינו שמאחר שעל המצה והיין מברכים ב' ברכות, אחת ברכת המצוה ואחת ברכת הנהנין, כשם שבברכת המצוה מוציא את חבירו אף שהוא כבר יצא, כך גם בברכת הנהנין מוציא את חבירו כי היא נגררת אחר ברכת המצוה. ועל פי זה כתב שם בסי' לא אות יח בנדון דידן, שמי שכבר יצא ידי חובת קידושא רבא בבית הכנסת וחוזר ומברך בורא פרי הגפן על היין בביתו להוציא בני הבית בקידוש, כל שכן שמהני, דאם בב' ברכות שונות – ברכת הנהנין וברכת המצוות – אמרינן שברכת הנהנין נגררת אחר ברכת המצות, כל שכן כאן בברכת בורא פרי הגפן שהיא ברכה אחת רק שיש בה ב' ענינים – ענין ברכת הנהנין על הנאת הטעם וענין ברכת המצוה על קידוש היום – כשם שמוציא את בני ביתו ידי חובת ברכת הנהנין מאחר שטועם, כך מוציא אותם אף ידי חובת מצות קידוש היום, כי ענין המצוה שבברכה זו נגרר אחר ענין ברכת הנהנין שבה. ולכן מסיק שלדעתו סגי "בטעימה בעלמא אף לכתחלה". ע"כ.

אבל יש להעיר על סברא זו: שאדה"ז בסי' רע"ג ס"ו וסי' קס"ז סכ"ג, כשהביא הדין הנ"ל דליל פסח וקידוש היום שמי שיצא יכול להוציא חבירו אף בברכות המוציא ובורא פרי הגפן, לא השתמש בנימוק הריטב"א הנ"ל שברכת הנהנין נגררת אחר ברכת המצוות, אלא כתב נימוק אחר (כנ"ל) – משום שבכהאי גוונא ברכת הנהנין עצמה אינה כשאר ברכות הנהנין שיסודה רשות (דאם לא ירצה לא יאכל) מה שאין כן כאן חובה עליו לאכול מצה ולשתות יין ועל כן דין ברכות הנהנין האלו כדין ברכות המצוות שהן חובה ולכן מוציא את חבירו אף שהוא כבר יצא. ואם כן אפשר שלהלכה לא סבירא ליה לאדה"ז סברת הריטב"א שברכה אחת נגררת אחר ברכה אחרת. וממילא הוא הדין שלשיטתו אין לומר שענין המצוה שבברכת בורא פרי הגפן יגרר אחר ענין ברכת הנהנין שבה. ואם כן מנא לן שלדעת אדה"ז מי שכבר יצא ידי חובת קידוש יכול לכתחילה להוציא ידי חובה את הבקי על ידי שמברך ברכת הנהנין וטועם.

ט. בשו"ת נשמת שבת ח"ב סי' קלט התיר להוציא את בני ביתו אחר שכבר יצא ידי חובתו בבית הכנסת מאחר וטועם מן היין, ונימוקיו: א. דיש כאן רק בורא פרי הגפן ודינו ככל ברכת הנהנין שכשטועם יכול להוציא אחר. ב. יש אומרים שגם אם אחרים בקיאים אפשר להוציאם. ג. דיש אומרים שלא יצא בפת הבאה בכסנין ידי חובת סעודת שבת וקידוש. ע"כ.

אכן: א. לא התייחס בדבריו לטענה הנ"ל שכאן לגבי בני ביתו אין ברכת בורא פרי הגפן ברכת הנהנין בלבד אלא ברכה של חובת קידוש ובזה הוא כבר אינו מחוייב וכיצד יוציאם לכתחילה כשהם יודעים לברך בעצמם. ב. אדה"ז לא סמך על ה"יש אומרים" הנ"ל לענין לכתחילה. ג. לדעת אדה"ז יוצאים ידי חובת קידוש בפת הבאה בכסנין (סי' רעג ס"ז), ויתירה מזו המהרי"ל כתב בשמו שיוצאים בה אף ידי חובת סעודת שבת, כמובא בשולי הגליון לשו"ע אדה"ז סימן קפח ס"י.

י. בשמירת שבת כהלכתה ח"ב פ"נ ס"ו כתב שגם מי שיצא ידי חובת קידוש ביום השבת יכול לכתחילה להוציא את חבירו שיודע לברך בעצמו, ונימק בהערה י"ב: "דהגם שבשבילו זו ברכת הנהנין כיון שכבר יצא ידי קידוש, ובשבילם זו ברכת המצות, לית לן בה, כיון שהברכה בכל אופן היא על היין".

ודבריו אינם ברורים, דמה בכך שהברכה בכל אופן היא בנוסח "בורא פרי הגפן", סוף סוף ברכת המברך והברכה שצריך חבירו לשמוע "אינן דומות" זו לזו במהותן – כנ"ל בדברי אדה"ז, שהרי המברך מברך רק  "משום הנאתו" ככל ברכות הנהנין ואילו השומע צריך לצאת ידי חובת ברכה "שהיא חובה משום קידוש ולא משום הנאתו" על דרך ברכת המצוה, ומאחר שהמברך אינו מחוייב בחובת השומע כי כבר יצא ידי חובתו, ובא להוציאו רק מכוח ערבות, בזה הרי נפסק להלכה שאם הלה יודע לברך בעצמו אין למי שכבר יצא להוציאו לכתחילה.

*

סיכום:

• אמנם בקידוש בשבת ביום הנקרא קידושא רבא אין כל חשש ברכה לבטלה כשמקדש שוב אף שכבר יצא בבית הכנסת מאחר והקידוש אינו אלא ברכת בורא פרי הגפן והוא טועם מן היין, אך כלל לא ברור כיצד יכול הוא לכתחילה להוציא אחר ידי חובת קידוש באם הלה יודע לברך בעצמו בורא פרי הגפן, בשעה שלגבי המברך עצמו נחשבת ברכה זו ברכת הנהנין סתם ואילו לגבי השומע זוהי ברכה של חובת קידוש היום ואדה"ז כותב שברכת בורא פרי הגפן של חובת קידוש שונה במהותה מברכת בורא פרי הגפן של ברכת הנהנין.
• תחת החופה הנהיגו שאחרים מברכים את ברכות האירוסין והנישואין מחשש שהחתן אינו יכול לברך או לכוון וכן משום דרך ארץ, ומטעם זה יכולים להוציא את החתן והכלה אף בברכת בורא פרי הגפן למרות שיודעים לברך בעצמם, כמו בקידוש הלילה שאף אם השומע אינו יודע לומר בעצמו רק את ברכת הקידוש יכול חבירו להוציאו לכתחילה גם ידי חובת ברכת בורא פרי הגפן שאותה יודע. אבל בקידושא רבא שיש רק חובת ברכת בורא פרי הגפן, נראה שלכתחילה אין למי שיודע לאומרה בעצמו לצאת ממי שכבר יצא ידי חובתו.