תמליל אוטומטי מהשיעור (יתכנו שגיאות):
הנושא של השיעור הכללי זה.
ההבדל בעיקר ההבדל בין המורה לבין המחנך.
כשההדגשה תהיה שהמורה הוא זה שמקנה ידע בעיקר והמחנך זה זה שמדריך מה לעשות, איך להתקדם באמצעות הידע הזה שלמדנו חינוך לשון הקודש זה הרגל.
הרגל הוא שונה מאדם לאדם יש אדם שכדי להגיע להישגיות מסויימת הוא צריך הרגל מסוים אצל אדם אחר ההרגל הוא אחר.
אז המחנך בתרגום זה המרגיל.
המאמן.
שהוא.
יותר אינדיבידואלי, אישי לאדם והמורה.
מורה זאת.
אומרת הוא מעביר חומר זה. בהקשר הזה אני מדבר בשיעור הזה. זאת אומרת בהקשר הזה זה היה כותרת המחנך והמורה והמחנך.
טוב, אז אנחנו נתחיל אני חילקתי את זה לפרקים עד שיהיה לי קל לרוץ לאחד אחרי השני. הנושא הראשון זה חיבור על ידי אוכל ותענוג. אנחנו.
על מה מדובר?
יש לנו ברכה שמברכים אותה כאשר רוצים להודות לקדוש ברוך הוא על התקינות של הגוף שהתפקוד התקין של הגוף.
וזה ברכה שנקראת ברכת אשר יצר.
הסיום של הברכה זה שאנחנו מודים לקדוש ברוך הוא על כך שהוא רופא כל בשר הוא מפליא לעשות. אני מתייחס לצמד המילים מפליא לעשות מפליא זה מלשון פלא.
והשולחן ערוך הרמה כשהוא מביא את פירושה של.
של הברכה הזאתי מפליא לעשות, אז הוא מסביר שכל פלא.
כל פלא שהוא תמיד שאנחנו אומרים פילאק הכוונה היא משהו שאנחנו לא מבינים אותו בשכל.
ותמיד זה צריך להיות בהקשר שמה שהוא.
מטאפיזי. כאילו משהו רוחני מתחבר אל דבר גשמי ומשפיע עליו.
החיבור שבין הגשמי לבין הרוחני הוא פלא, משום שהגשמי הוא משהו מוחשי.
והרוחני הוא משהו מופשט ואם הרוחני משפיע על הגשמי או לחילופין שהגשמי משפיע על הרוחני, זה גם אחורה זה פלא.
כי יש לנו כלל שאתה לא יכול לתת פליק לדבר רוחני שאתה רוצה לתת פליק למישהו, זה חייב להיות מישהו שאפשר למשש אותו, אתה נותן לו פליק ביד, אתה, אתה נתת לו את היחס הידני לאחד שיש לו את.
את את ניתן למשש אותו ובאחד מחמשת החודשים אז אם יש לי יחסיות בין הגשם לרוח או בין הרוח לגשם.
החיבור הזה נקרא פלא, וזה המפליא לעשות של הברכה באשר יצר, מפני שיש לנו חיבור בין הנשמה לבין הגוף. הנשמה היא כמובן רוחנית, והגוף הוא כמובן גשמי, ויש יחסי גומלין בין הנפש לבין הגוף. היא משפיעה על הגוף ולא רק שהיא משפיעה על הגוף, אלא הגוף משפיע על הנפש.
להיות במצב רוח טוב במצב רוח לא טוב.
בהתאם, למשל בהתאם למצב פיזי מסוים.
האדם יכול להיות במצב ירוד או במצב גבוה. כן, עם מה יש לו איזו בעיה גופנית הוא חולה, אז הוא יכול להיות אדם במצב רוח מאוד נמוך. זאת אומרת שהגוף השפיע על הנפש, אז היחסי גומלין הם שונים.
אז אני רוצה להדגיש יחסי הגומלין שבין הגוף לבין הנפש, בין הרוח לבין הגשם הם יחסי גומלים שאנחנו מכירים אותם.
חווים אותם, הם מוכרים וידועים, אבל אנחנו לא מבינים את פשרם.
כלומר, אף אחד עדיין לא הצליח להבין איך זה קורה שיש אנשים שמסוגלים להסתכל על מזלג ולכופף אותו. רק הסתכלתי פער הפסיכולוגיה איך אני מסוגל לכופף גשמי באמצעות הסתכלות. השאלה הפשוטה יותר איך אני מסוגל לעפעף?
באמצעות איזה שהוא מנוע שקוראים לו נשמה.
נפש שנמצאת בתוכי, הרי הנפש היא רוחנית אחרי הכל.
ואני עושה פעולה גשמית, איך איך החיבור הזה נעשה? זאת אומרת זה שהוא נעשה, בואו נכניס טוב טוב לראש, זה ברור ופשוט שהוא קיים. החיבור בין הגשם לבין הרוח הוא חיבור ברור לנו.
אנחנו יודעים שהוא קיים, אנחנו לא צריכים הוכחות לחיבור הזה. אנחנו כל נשימה ונשימה היא כזו. כל פעולה ופעולה שאנחנו עושים היא כזו.
כל דיבור ודיבור שאנחנו מדברים הוא כזה שבין האידאה הרוחנית.
לפה הגשמי מתרחש משהו, וכשאדם נפטר.
רואים את זה, אבל.
השאלה היא מה זה מהותו, את מהות הדבר, את מהות הקשר ואיך הוא מתחבר. אנחנו לא מסוגלים להבין כי כולנו מבינים שנפש זה דבר אחד וגוף זה דבר רווחי לנפש, ועל זה אנחנו אומרים מפליל לעשות שזה כוחו האינסופי של הקדוש ברוך הוא מצליח לחבר בין הדברים.
באנציקלופדיה העברית אתם תוכלו לראות את הערך של הנושא הזה. הבעיה הפסיכופיזית ככה הם קוראים לזה עכשיו. עכשיו אני רוצה להדגיש.
הבעיה הזו שזה קשה.
אני מגיע לחינוך, אני לא לומד רפואה היום.
הבעיה הזו איך? איך הגשם משפיע על הרוח ואיך הרוח משפיע על הגשם, שזו שזה בחינת המפליל לעשות.
יש לה כלל פילוסופי מאוד מאוד מאוד מאוד יסודי. כל דבר שאין לו היגיון. הפילוסופיה טוענת שהוא באמת כל הזמן מנסה לברוח.
זאת אומרת, אם יש לי.
. 1000 ויש לי. בית והם עם פנים כל אחד עם פנים לכיוון אחר וכל אחד נוסע לכיוון אחר.
הם כל הזמן צריכים חיזוק.
זה מילת המפתח חיזוק כדי להיות זה עם זה עוד הפעם, אם הם הפכים ואם כל אחד מהם הכיוון של איך בלשון התנך נפש האדם העולה היא למעלה הנפש היא בתנועה של עלייה כל הזמן והגוף הוא בנסיקה למטה. הוא כל הזמן בתנועה של הזה למעלה וזה למטה הזכרם מתחברים אז יש איזה שהוא כוח שמחבר ביניהם, אבל עכשיו הנקודת ההוספה שלי עכשיו שהכוח שמחבר מהם צריך להיות.
הזמן בפעולה ברגע שהוא לא יהיה בפעולה אז ילך ויהיה ניתוק ילךוק ילך ויגדל. כן זה בעצם המערכת.
מה?
הוא החיבור הפשוט קודם כל שאנחנו מכירים בין הגוף לבין הנפש האוכל.
האוכל האוכל יוצר את למה אנחנו אכלנו אתמול ארוחת בוקר וגם היום אנחנו צריכים לאכול ארוחת בוקר כי אתמול זה לא היום. אתמול האוכל של אתמול חיבר את הגוף לנפש. ככל שעבר הזמן אחרי הסעודה אתה מרגיש שכוחותיך הולכים וקלים אתה יותר ויותר חלש ופחות- מתפקד והמוח– עובד.
זה מין תנועה שהנשמה כאילו הולכת.
ויוצאת, ואז אתה שוב.
מכניס אוכל ושוב כוחותיך חוזרים. אני הנשמה שוב נכנסת בתוך הגוף ושוב משלימה איתנו למשך של עוד כמה שעות.
זה הסדר, ככה דברים מתנהלים בשטח, אבל זה הדבר הפשוט. הדבר היותר עמוק, זה שהחוט המחבר זה האוכל אבל החוט המוסיף זה התענוג.
החוט המחבר זה האוכל החוט המוסיף זה התענוג האוכל הוא לא בשביל שיהיה לי כמו שאומרים עוד שומן+ זה זה לא זה. האוכל עניינו באיזה שהוא מקום להפוך את האוכל ליהך לדם. לפי הפילוסופיה הקבלית הוא נהפך לדם.
זה עובדה אבל הוא נהפך לדם והדם.
יש בו חום.
חמימות.
ובחום.
שהוא.
יחסית רוחני.
אבל הוא הגשמי.
שברוחני כי זה משהו פיזי שיוצר חום שמה מתחברת הנשמה עם הגוף.
הגוף צריך היה להיות, כמו שאומרים, לצאת לצאת מהחומריות שלו עד הטאפ שהוא יכול להגיע אז הידון של הגוף ברמה הכי גבוהה שלו, זה שהוא הגיע לבחינת החום.
שבדם זה לא דבר פיזי שאתה יכול אתה יכול לחוש אותו אתה לא יכול לראות אותו את החום אתה יכול לראות אדים אבל את החום אתה לא יכול לראות.
אז הוא נעשה טיפ טיפה יותר רוחני.
ושם הנפש הצליחה להתלבש בחום שבא כתוצאה מן אדם.
כי יש לנו כלל שאתה רוצה לחבר שני דעות.
מנותקות אז מה אתה צריך לעשות? אתה צריך לקחת את הערגה הכי הכי הכי קרובה אל הדרגה השנייה. הדרגה התחתונה צריכה לעלות, כמו שאומרים לה, מקסימום שהיא יכולה לעלות, הדרגה העליונה יורדת למקסימום שהיא יכולה לרדת.
ואז אני יכול ליצור את החיבור זה בעצם החיבור שבין הנפש לגוף, שלפי הקבלה הוא נמצא במוח ובמוח בתוך נימי אדם החמים.
העדים שעולים מהם.
שם נעשה החיבור של הנפש לגוף אוקיי, עכשיו עד.
עכשיו דיברתי על.
חיבור החיבור הזה יכול להיווצר גם באמצעות אינפוזיה וגם באמצעות איזה שהוא צינור שאתה בכלל לא תהנה מהאוכל שאתה אוכל וזה לא יצור שום תענוג. ואף על פי כן הגוף התחייה, זאת אומרת, יהיה חיבור בין הנפש לבין הגוף.
מה יוצר לו רק חיבור, אלא מה יוצר גם הוספה.
הוספה בחיבור אז זה היה תענוג.
איפה אנחנו רואים את הדוגמה לזה? הגמרא מספרת במסכת ביצים על.
הקיסר, שר הצבא שהגיע פה להילחם בארץ רומי.
ובאיזה שהוא שלב המלך ששלח אותו מת.
וזקנה רומי החליטו שהם ממנים את השר הצבא, אז הוא כנראה היה מספר שתיים אחרי המלך הם ממנים אותו למלך.
הם שלחו שליח להודיע לו את העניין. השליח הגיע אליו בדיוק כשהוא נעל את נעליו שר הצבא.
הוא נעל את נעליו.
הוא רצה להתבחי השמועה הטובה שהוא שמע שהוא הכתיב אותו למלך, הוא ביקש לנעול את הנעל השניה והוא לא הצליח.
הוא ביקש להוריד את הנעל הראשונה כדי אולי להחליף מספר או משהו כזה וגם זהו לא הצליח.
עמד לפניו רבי יוחנן, והוא שאל מה קורה? אמר לו רבי יוחנן אתה שמעת שמועה טובה? השמועה היא הרחיבה אצלך את כלי הדם והרחיבה אצלך את כל החלקים הפנימיים של הנפש.
הוא למד את זה מהפסוק הוא שמועה טובה תדשן עצם, וכתוצאה מכך אתה לא מצליח להוריד את הנעל, לא מצליח ללבוש את הנעל השניה. מה אני אעשה, הוא אומר, תביא איזה בן אדם ששנוי עליך, יעבירו אותו לפניך, יעצבן אותך קצת, יוכל להוריד את הנעל הזאתי ותוכל.
ללבוש את הנעל השניה.
אנחנו קוראים לזה שמחה, אבל זה תענוג. כל התרחבות שהיא כתוצאה מתענוג וכל כיווץ שהוא כתוצאה מצער שהוא ההפך. התענוג זה היסוד.
עכשיו מה נקודת מה הוא שפה של התענוג על האוכל? אם התענוג אם האוכל גרם תענוג אז יכול להיות שבאמת הוא יגרום לאיזה שהיא הוספה בחיים. וההוכחה שכאשר האדם אוכל אוכל שהוא טעים לו, אז המוח שלו נפתח יותר.
בלשון של הגמרא חמרה וריכה פקחים אם יש לי איזה שהוא יין טוב שיש לו ריח טוב מבושם ואני אוהב אותו אז זה יכול לגרום.
לי איזה שהיא צלילות הדעת יותר.
ממה שהיה לי קודם, או בלשונו של ראווה בגמרא שעד שאני לא אכלתי בשר בצרה שמיינה דטורה בשר שמן של שעור לא הצלחתי לדקדק טעמו של עניין.
זאת אומרת, יש משהו כתוצאה מהתענוג, ואני מדגיש טוב, אם הוא היה מכניס את הקלוריות או אני הולך, אני אקרא לזה ממה שיש בבשר של שור באמצעות באמצעות הצינור הוא לא היה מגיע לאותו דבר. זה לא האוכל בלבד, האוכל רק יצור חיבור השפה זה התענוג שהיה בעניין. מכאן אנחנו מגיעים לנקודה השנייה.
שהיא הקשר כל של כל זה לחינוך.
במאמר שלפניכם יש צמד מילים בפסקה הראשונה כן, ששמה מופיע.
שהחינוך.
וההוראה הכל ביחד, אני אקריא את הלשון שהוא נוגע לנו. זה קצר בהשקפה הראשונה את תורת החינוך וההדרכה ותורת ההוראה מתאימות אמה להיות שתיהן סוג אחד והביטוי שעליו אני מתבסס עכשיו זה רק 3 המילים.
כישרונות הפועלים ברוחני, גם החינוך, גם ההדרכה וגם ההוראה הם כישרונות הפועלים ברוחני. מה המשמעות של כישרון הפועל ברוחני? יש משהו שיוצא ממני, זאת אומרת מהמחנך מהמדריך מהמורה, לא משנה איזה שהוא רעיון, איזה שהיא פעולה, איזה שהוא מבצע איזה שהוא.
פעילות שאני יוצר בין התלמידים והמטרה שלי בעצם לפעול על הנפש שלהם.
יש כאן ברמה העקרונית, חיבור שיוצר המחנך בין פעולה. הוא עושה איזושהי פעולה או אומר איזה שהאמירה או יוצר איזה שהוא דינמיקה קבוצתית מסויימת, שהדינמיקה הזאת היא בהחלט מעשה מבחינת משהו, היא משהו גשמי גשמי לחלוטין.
והיא אמורה לפעול על האינטלקט על, על החלק הרוח הרוחני של החניכים.
משהו לבונן אותם במשהו לקדם אותם במשהו. יש כאן יציאה מהגשמי אל הרוחני. זאת אומרת, האידאל של המחנך שעליה דיברנו בשבוע שעבר היא בוודאי רוחנית, אבל כלי הביצוע שלו הם תמיד תמיד גשמיים.
גם הדיבור הוא משהו גשמי וגם מההכתיבה. גם הפעילות שהוא יעשה כדי להעביר את החינוך שלו.
היא פעילות גשמית.
והפעילות הגשמית הזאת היא אמורה, זאת אומרת מה הוא דורש, מה הוא רוצה, שהפעילות הגשמית הזאת היא תבוא ותשפיע באיזשהו מקום על הנפשות, על הנפשות של התלמידים. אז כל מה שאנחנו דיברנו עד עכשיו ביחסי נשמה וגוף, שזה שזה קשר שבין גשמי לבין רוחני ובין רוחני לבין גשמי, זאת אומרת יחסי.
גומלין מזה כל מה שדיברנו עד עכשיו.
זה נכון בתוך עבודת החינוך במהותה.
כלומר, הנוסחה שאני ביקשתי אחרי כל ההקדמה הזאת היא להביא. היא נוסחה מאוד מאוד פשוטה, חיבור שבין שבין לא משנה עדיין אני לא מחלק בין המורה והמחנך, אלא ברמה העקרונית, עדיין חיבור שבין מורה ומחנך לתלמידים.
חייב להיות באמצעות התענוג.
מה הפירוש באמצעות התענוג? באמצעות התענוג שלהם ובאמצעות התענוג שלו. זאת אומרת מכיוון שפה אנחנו הולכים לשנות.
אני מבקש שהנוסחה מתמטית אני רוצה שנוסחה הזאת תהיה מאוד מאוד ברורה, כיוון שאנחנו הולכים לשנות, וזה נוגע גם בבית. זה נוגע גם לילדים. זה נוגע ביחסי בן אנוש בכלל, כיוון שהדבר שאותו האתר.
הוא הוא צריך הוא צריך לחבר בין גשם לבין רוח כיוון שהוא צריך לחבר בין גשם לנוח. לא יכול להיות ולא יתכן ולא נוצרה עדיין האפשרות לחבר בין גשם לבין רוח ללא.
הכבל שקוראים לו תענוג.
כמה חידוש שלי זה לא אצל החניך והמתחנך אלא אצל המחנך. זה צריך לבוא אצלו מבחינת בנפש. מבחינת עונג מסוים זה צריך לבוא.
אצלו מבחינת התענוג מכיוון שאם זה לא יבוא בוא נתבונן אם זה לא יבוא מבחינת התענוג זה פשוט לא יבוא.
האדם חייב להשתמש בתבלין ששמו עונג, ואם הוא לא ישתמש עוד מעט נראה אם זה בכלל אפשרי להשתמש או שזה מולד. זה אנחנו נלמד עוד מעט.
אבל האדם חייב להשתמש בתמהיל שהוא עונג, ואני חייב לומר לכם שתתבוננו. כמובן שזה לא הנושא של השיעור שלנו. להתפשט לדוגמאות הוא בטח לא לדוגמאות מהעולם הרחב, אבל כל פעם שאתה רוצה לשכנע מישהו במשהו, ואפילו אתה צודק, זה לעולם לא יעבור.
כאשר אתה רוצה לעשות עליו את זה בכוח. אם זה לא נובע אצלך מתוך נקודת עונג אלא מנקודת נצחנות, אם זה לא נובע אצלו מנקודת עונג אלא מנקודת בריחה או מנקודת כפייה.
לא יעבוד וזה כלל כל כך נכון שהייתי אומר אין לו יוצא מן הכלל כי למה אין לו יוצא מן הכלל, מכיוון שהם בלאו הכי מנותקים. הרוח והגשם הם בלאו הרחוקים זה מזה ממש.
רחוקים זה מזה ואתה רוצה ליצור חיבור, אז אתה צריך לעשות איזשהו מאמץ על אנושי כדי לעשות אותו, זה לא יוכל להיות אחרת.
עד עכשיו. אחת זה היסוד של התענוג. עכשיו היסוד השני שהוא הרבה הרבה יותר, ובהמשך של היסוד הראשון אבל הוא הרבה יותר קשה להבנה.
זאת אומרת להבנה איך מבצעים אותו מבחינה מעשית.
המחנך אם אנחנו הגענו למסקנה שהוא צריך לצאת מתוך נקודת תענוג, אנחנו בכל התענווגים שאנחנו מכירים זה ככה. לקחתי גוש קרם, הכנסתי אותו לפה.
נהניתי, הרגשתי תענוג. כלומר קודם עשיתי דבר מסוים ואחר כך נהניתי ממנו. מה קורה אצל המחנך?
אצל המחנך אצל המורה לא משנה בהקשר שלנו.
הטעות צריך לצאת לקרב.
לצאת לפעולת העשייה מתוך תענוג.
כשעדיין הוא לא ראה שום תוצאה.
זה לא שהוא חש את כדור הקרם בפה ואחר כך או אכלת בשר, התענג ואז הוא דקדק טעמו של עניין כמו שהבאתי קודם ביחס לאוכל.
אצלו עוד לפני שהוא ראה פרי הילולים מההשקעה שלו, הוא כבר יצא בתנועה של עונג. איך עושים את זה?
אם הנוסחה היא שכדי לחבר בין גשם לבין רוח בין יודע לאיזושהי פעולה, הנוסחה היא באמצעות התענוג. יש כאן איזושהי בעיה שהתענוג צריך כדי להתחיל לחבר משהו כדי להתחיל לעשות משהו? אני צריך להיות בתענוג מה מה יוביל אותי לטענות.
קודם כל, כשאנחנו מדברים על קרם, איך אומרים ביידיש קרם מהר, קרם נעים לאותו קרם.
יש לו טעם כזה קרם הטעם כזה, אבל יש לו זה קרם, אנחנו יודעים על מה אנחנו מדברים.
אבל כשאנחנו מדברים על נפשות ואנחנו מדברים על התוצאה והתפוקה שאני הולך להוציא מהם זה משהו הרבה הרבה יותר אינסופי.
עכשיו אני אשאל שתי שאלות שאלה ראשונה איך הוא ייצא כמו שאומרים בשמחה ובתענוג לתלמיד הראשון לקרם הראשון לפני שהוא טעם את הקרם הראשון הראשון. זאת אומרת.
עד 100 שני הרעיון שלך יכול להתאים אבל איך הוא יוצא לקרב לראשון? מה מוביל אותה? הרי הוא לא יצליח אף פעם לחבר אתה אומר יאללה תיקח בפטעם תראה מה זה אבל בחינוך שאתה צריך לחבר בין גשם לבין רוח.
זה לא ילך אפילו בפעם הראשונה אם זה לא היה בתנור זה דבר ראשון.
דבר שני אני טוען שגם בפעם השנייה אחרי שראיתי את זה אצלך בפעם הראשונה זה לא ילך כי כל סיפור זה הצלחה בפני עצמו. זה כל סיפור הוא עניין בפני עצמו וזה לא אומר שתהיה הצלחה. יש הרבה הרבה רגעי תסכול ואני חושב שהם גדולים ורבים יותר מאשר רגעי הצלחה.
אנחנו נדבר על זה טיפ טיפה בהמשך, אבל אז אם כן, מה יגרום לו את החיבור בין הזה? זה לגמרי לגמרי.
הנקודה שזה עניין של חזון, זאת אומרת.
צריך להיות קצת נביא, זה פשוט ככה הוא צריך להיות קצת בן אדם שחוזה איזשהו דבר, אבל חוויית החיזיון שלו היא כל כך עזה.
שהוא מסוגל, כמו שאומרים, להשמין מנחת עוד לפני שזה התרחש בפועל. יש פסוק נפלא בפרשת האזינו, שהקדוש ברוך הוא מוכיח את עם ישראל הוא קורא להם בנים לא אמון במון.
בנים לא אמון אומר רשי אין גידוליי ניכרים בהם מה פירוש?
מה זה הגידולים הניכרים? כאשר היה אמונה היה חזון, בנים לא אמון. גם החזון לא הלך.
היה איזה הייתה איזה שהיא תקיעה.
האמנתי במה שלא החזיר לי משוב זה משהו אחר גידולי הגידולים של המחנך זה הגידול שלהם, אמונה שמפקה בו.
וגורמת לאיזשהו שינוי ליכולת חיבור בין הרעיונות שלו בין הפעילות שהוא עושה לבין הנפשות של התלמידים. אחרי שעברנו את השלב הזה.
שאצל המחנך חייב להיות.
שבעצם המחנך הוא המפליל. לעשות בקטן.
והמחנך והמורה, לעת עתה, אנחנו עדיין לא חילקנו בהם.
ואופן הפעילות שלו זה על ידי חזון, חזון שמוליד אותנו.
אז עכשיו אנחנו.
צריכים לראות שבעצם יש כאן את ההמשך של הדימוי לבין גוף האדם בחיבור גוף הנפש שלו, חיבור הגוף והנפש. כיוון שהוא רוחני, הוא מצריך כל הזמן חיזוק.
זה השלב הנוסף, חיזוק מתמיד, כל הזמן צריך להתחזק למה+ פעם כיוון שמדובר פה בשני קווים שאינם מקבילים שכל אחד נוסע.
לאפיק אחר.
אז אני חייב לחזק אותו כל הזמן עכשיו מה?
הם הקווים מה שנקרא הנוגדים האפיקים הרחוקים זה מזה. מה הם אצל המחנך שהוא רואה עשרות פעמים.
כישלונות.
המחנך, זה המאמין הכי גדול באדם.
כי ללא האמונה הוא לא יכול.
והוא מקבל טפיחות על הפרצוף.
האם זה הולך על מחנכים? זה הולך על הורים זה הולך על המון המון המון דוגמאות. עכשיו, איפה יימצא המחנך האמין?
זה המחנך שעומד ומחכה הוא מחכה הוא מחכה כן יש.
סיפורי עצב כאלה על אמהות ששיפלו את ילדיהם והם עדיין כל יום בשעה 6 עומדות אני מכיר כזה אישה בגיל 80 ומחכה לבן שלה שהלך במלחמת יום כיפור.
כל יום בשעה 6 המחנך האמיתי זה אחד כזה שלא רק מחכה הוא בטוח שהוא עוד יבוא והוא יגיד תודה והוא עוד נראה ממנו נחת עכשיו זה כל כך ברור לו.
שהוא לא מדמיין והוא לא בהזיות.
שאיך אומרים הדמיון הזה עצמו יוצר את המציאות. הדמיון הזה עצמו מחבר בין הגשר בין הרוח.
כי זה באמת פלא איך זה יקרה. זה יכול לקרות רק באמצעות אמונה גדולה עכשיו.
בינתיים הוא חוטף רק סטירות לחי בינתיים הוא.
מאמין עוד מאמין טעים.
יכול להחזיק מעמד בסתירות הלח י שהוא חוטף באמצע הדרך.
הוא חייב חיזוק כל הזמן.
עכשיו, אומרת החסידות, החיזוק נעשה באמצעות שני דברים קודם כל חיזוק עצמי. אני אסביר אני אפרט מה זה בי"ת.
אמון.
עצמי.
מה זה החיזוק העצמי? המחנך בעצמו יש לו נפש, יש לו גוף הוא עצמו יש בו את החיבור בין האידאות לבין בין הרעיונות בין מה שאני מבין לבין הביצוע שלהם. ככל שהמחנך הוא יותר בן אדם שמצליח להוריד בין מה שהוא מבין לבין איך שהוא מתנהג בפועל.
הוא מחזק את עצמו, הפירוש מחזק את עצמו, מחזק את חיבור.
הגשם והרוח שבתוכו.
החיזוק העצמי יש.
לנו, לכולנו רעיונות שכליים, רעיונות מוסריים, ההתנהגותיים. השאלה אם אנחנו פועלים בהתאם זה השאלה.
וכדי שהמחנך יחזק את עצמו באמון בתלמידים על האחרים, הוא צריך להיות כלי שלמות שיא של חיבור עצמי, של חיזוק עצמי. זאת אומרת, בין הנפש שלו לבין הגוף שלו. עכשיו אני לא מדבר בין הנפש והגוף שיודע לאכול פול כטוב זה גם.
אבל לא זה הנקודה, אלא החיבור של מה שהוא מבין בידי הרוחנית לבין כלי הביצוע, כלי המעשה, העשייה שלו. זאת.
אומרת.
הייתם רוצים להגיד את זה בסגנון שפיו וליבו, שבין בי ולבו שווים, אבל זה לא רק פיו וליבו שווים, זה ליבו ומעשיו שווים. זאת אומרת הוא לא הוא אדם.
שמבין מנסח תיאוריות, והוא עצמו לא חי על פיהם. זה אדם שחי על פי התאוריות שלו הוא אדם חזק.
סתם שתדעו שאנחנו מדברים זה אישיות זה אדם חזק.
מה זה אישיות ומה זה אדם חזק סתם ככה? מה זה הגדרה? סתם זה זה חשוב לדעת את זה שאנחנו מדברים על בן אדם.
מה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים הוא אישיות, הוא תפס אותי, ככל שהאדם בתוך הנפש של עצמו הוא יותר.
הצליח להוריד את הידיעות שלו המוסריות לא משנה קייאם הוא יהודי ובואי זה בכלל לא קשור אבל יותר מה שהוא מבין הוא מבצע הוא מאמין בזה והוא מבצע את זה וחי על פי זה הוא אישיות שאר כל האנשים.
הם סתם חמורים בלי דעת אדם חזק זה חוכמה בינה ודעת אדם חזק זה את החוכמה שלו הוא הוריד עד כלי המעשה.
הוא לא חמור נושא ספרים, אלא הוא אחד כזה שהוריד את מה שהוא מבין לחיים. הרי השלב השני.
לא יכול להיות, זאת נוסחה מאוד מאוד חזקה. לא יכול להיות אדם שמצליח ליצור אצל אנשים אחרים אמון בעצמם ולחבר בין גשם לבין רוח. אם אין לו אמון בעצמו.
מה זה האמון בעצמו? זה ביטחון אישי, זה שהוא יודע שהוא מסוגל שהוא מאמין שהוא מסוגל, זאת אומרת עוד לפני שהוא מאמין שאתה מסוגל, הוא מאמין שהוא מסוגל.
והוא.
חווה בעצמו כישלונות בעצמו, ואחרי כל הכישלונות יתקיים הפסוק.
על כל פשעים תכסה אהבה, אהבת.
עצמי שהיא כיסתה על אותם כישלונות, ואני בכל זאת מאמין שאני מסוגל.
אם אצלו התהליך הזה הוא בריא, יהיה.
תהיה אפשרות שהוא, איך אומרים, הוא יראה את הכישלונות. אבל מה הוא יגיד לעצמי? ודרך אגב, זו הסיבה שאלוקים נותן כישלונות לאדם.
מההיבט החסידי הכישלונות אלוקים נותן לאדם לא בשביל שהוא ייפול על האף. אלא שכאשר הוא יראה אנשים אחרים נופלים, הוא יבין מאיזה נקודת מוצא הם נופלים והוא יוכל לעזור.
להם.
זאת אומרת.
יש איזה שהוא חיזוק בתוך האדם עצמו, האמון הפנימי שלו, העידוד שהוא נותן לעצמו.
בשעת משבר אני כן יכול אני כן מסוגל אם הוא יודע לעשות את זה לעצמו ולהקים את עצמו מן המיטה, הוא יידע לעשות את זה גם לאחרים. אבל אם הוא לא מסוגל לעשות את זה לעצמו.
אז הוא לא.
מחנך, זאת אומרת, הוא לא יצליח לחבר בין גשם לרוח עם אחרים והוא לא מצליח לחבר בין גשם עם רוח. מבחינת האמון אישי עם עצמו. טוב, אז אחרי שדיברנו על האמון העצמי והחיזוק העצמי.
אני רוצה.
לסבר קצת את האוזן בהמחשה של המאמן.
המאמן של כדור הרגל.
שהוא.
שונה מהמחנך והמדריך של הנפש מאמן על כל פנים תראו, אני לא מומחה למשחק כדורגל אתם יכולים להאמין לי אבל כמו שאמרו לי ככה הסבירו לי שהוא.
לא.
חייב להיות אדם שמסוגל בעצמו לשחק טוב, הוא מבין את המשחק, הוא יודע ליצור את הטקטיקות, הוא יודע לאמן אותך.
איך אומרים, הסנדלר בעצמו יכול להיות בלי.
בצורה יכול להיות שהוא עצמו רק מבין טוב, יודע לתכנן טוב, אבל הוא לא יודע בעצמו לשחק אצל המכנך.
והמורה שאנחנו מדברים עכשיו זה פשוט בלתי אפשרי לא יכול להיות היום זה מודה של אנשים שהולכים לומדים קואצים וכל זה ומנסים לאמן אנשים אחרים אני יש לי יש לי הערת הערת אזהרה בכוכב הערת אזהרה למטה מי שלמד קאוצ'ינג איך לעשות לאחרים והוא מעולם לא עשה את זה לעצמו ולא התקדם אף פעם עם עצמו זה פשוט.
ברכה לבטלה ככה אומרים זה לא לא אתה לא נוסע לשום מקום אתה לא לא מקדם.
שום דבר, זה ההבדל. אם אנחנו היינו משחקים כדורגל זה אפשרי, אבל אם אנחנו משחקים בלא כדורגל אלא כדור נפש אז זה זה.
המאמן, מה עומד מאחוריו המאמן כדורגל, מה עומד מאחוריו במקרה הטוב זה ההצלחה של הקבוצה, המקרה הגרוע, הכסף שהוא יקבל אצל המחנך והמדריך. אם הכסף הוא המוטיב אז מלכתחילה לך הביתה ואיפה?
זה בא לידי ביטוי מאוד מעניין.
בגדולי החסידות של לפני 200 שנה הם היו מלמדי תינוקות ללא שכר.
הם שילמו להם, שילמו להם, לא שילמו להם, לא שילמו להם. זה היה משהו עצמי משהו נשמתי. שזה היה פשוט.
התפקיד שלהם הם לא ראו שהם עושים משהו אחר. יש לי אין לי זה לא זה לא זה לא זה לא קרדום לפרנסה למה? כי לפי כל התהליך שאנחנו מדברים עכשיו זה מאוד מאוד ברור אם אתה יוצא מתוך נקודת הנחה של עבודה פנימית, של חיבור הנפש והגוף וכל האמונה, החיזוק העצמי והאמון האישי וכל זה.
אז באמת אתה עובד כתוצאה מאיזה שהיא שליחות רוחנית שמפקה בך.
אבל אם זה בא כתוצאה ממה שהוא גורם חיצוני גורם, פוליטיקאי אינטרסנטי אז בהחלט הוא שטחי חיצוני.
לא, לא יותר מידי יעיל, נוגע נגיעות קוסמטיות חיצוניות ותו לא. זה נקודת ההבדל. עכשיו נראה את ההבדלים.
נתמקד בהבדלים קצת שבין המורה והמחנך.
וזה קשור במי שקרא את המאמר. זה קשור למה שמופיע כאן במאמר שלפנינו.
כאן במאמר הוא מחלק בין בין המורה. זאת אומרת זה שעושה הוראה מלמד חומר לימודי שהוא צריך להשתדל קודם כל להתאים את החומר. ההבנה המשלים הדוגמאות לתלמיד וזה נקרא שהוא מתעסק בעיקר באינטלקט בחומר הלימודי.
אחר כך הוא גם צריך לעזוב את החומר הלימודי.
ולהיכנס בתוך התלמיד ובזה הוא מחלק כמה דרגות. הוא צריך לחשוב איך הוא גורם לתלמיד.
להיות ממציא.
תתפתח במה שהוא לומד, איך הוא גורם לתלמיד להבין בעומק את מה שהוא לומד ואיך הוא גורם לתלמיד שהדברים יהיו מסודרים במוח שלו. יש פה שני שלבים.
יש פה שני שלבים. השלב הראשון זה קודם כול בינו ובין עצמו בחומר הלימודי. בשלב השני הוא מונה את הדרגות.
איך הוא מנסה להשתחל לתוך התלמיד, גם מבחינת הכושר ההמצאה, גם מבחינת הכושר של ההבנה, המצאה זה החוכמה. אם תשימו לב זה הולך פה בדירוג של חוכמה בינה ודעת ההמצאה, זה החוכמה. הדרגה השנייה זה ההבנה והדרגה השלישית, זה שהידיעה תהיה מיושבת וברורה שזה דעת.
דעת זו ההפנמה, הוא לא כותב את זה במאמר, אבל זה מתבקש מאליו. אלה 3 הדרגות חוכמה בינה ודעת, שהוא מחדיר את ההבנה שלו לתלמיד.
עכשיו.
המורה לפי איך שהוא מתנסח כאן, כל העבודה שלו בסופו של דבר היא סביב שכל.
סביב השכל של הרעיון של הרעיון קודם וסביב.
השכל של התלמיד כמה שהוא לא נובר כמה שהוא לא מנתח את ניתוחי הנפש של התלמיד, זה לא ניתוחי נפש עמוקים לתוך חלקי הרגש וחלקי המעשה של התלמיד, אלא רק לתוך חלק המוחים שלו, כמה הוא יהיה מסוגל. החוכמה שלו, הבינה שלו, הדת שלו זה בעצם מה שהוא עושה.
וזה.
יחסית יחסית נקי.
זה אמנם הוא צריך לפעול על אינטלקט והוא צריך את כל ההקדמות האלה שאמרנו קודם, אבל מבחינת מבחינת הירידה שלו להתעסק בטינופת.
הוא לא מתעסק כל כך בתינופת הוא מתעסק, הוא מתעסק בחלקים הגבוהים של הנפש.
לעומת זאת, כשאני לא מדבר על מורה אלא אני מדבר על מחנך, הוא מקבל לידיו תלמיד שיש לו אופי של גנב, הוא לוקה.
במחלת, אני יודע שם שנדבקים לו דברים לידיים, הוא מברך הרבה פעמים נטילת ידיים במשך היום הוא שייך.
עכשיו אני רוצה לשנות את האדם הזה מה אני צריך לעשות? אני צריך לחדור אל תוך תוכיותו.
לתוך הבעיה הזאת מה בנפש גורם לו לקחת דברים של אחרים. איזה איזה איזה מבנה נפש גורם לו לחוש הוא צריך להגיע לזה. איזה מחסור בנפש אני חודר לתוך זה ואני מנסה למצוא סכר וסולם עכשיו מה קורה אצל המורה והמחנך?
אז סליחה אצל המורה הוא גם כן חודר אז הוא ראה הילד הזה קשה לו להבין את הרעיון הזה אז אולי אני אביא לו דוגמא כזאתי.
אני אפתח אותו ככה הוא בעיה מוטורית כזאת אחרי הכל הוא כל הזמן עסוק במוח, הוא לא עסוק בדברים מאוד מאוד פונים. אני הבאתי את הדוגמה של הגנב זה דוגמה עדינה, אני לא צריך להגיד לכם שישנם דוגמאות הרבה הרבה יותר נמוכות, של סטיות כבדות מאוד של אנשים שונים להיות משונות. אנחנו לא מבינים איך הם נפלו אל הסטיות האלה.
זה נמשך לפה וזה נמשך לשם וכל מיני דברים שאיך אומרים רק האוזניים לעשות אדומות ששומעים.
אותן ושא רואים אותן מול העיניים, זה מפחיד עוד יותר והשאלה היא אתה צריך לחדור לתוך זה ולשחרר אותו משם זה המחנך. ואילו המורה, גם אם הוא מתעסק עם תלמיד מפגר והוא מנסה להוריד אידיאות לתלמיד מפגר. אבל הוא מתעסק במוחי אחרי.
הכל.
הוא לא מתעסק בשמוץ.
וגרד שהוא מתעסק בזה מתעסק בדברים שהם יחסית נקיים יחסית, אז הוא לא מבין אז יש לו איזה קושי למידה זה יש לו את זה שהיא בעיה כזאתי.
אחרת עברו הוא על נקי עובד, וזה הקושי הגדול עכשיו. עד כאן זה כתוב במאמר. אז אני עכשיו בהמשך של הכיוון שלנו.
כשאני רוצה לשכנע אותכם לעבוד בזבל, לעבוד בביוב.
כן, או שאני רוצה לשכנע אתכם לעבוד במועצה של כרמי יוסף, אז אדם.
שצריך לעבוד במקום נקי רמת השכנוע שאני צריך לשכנע אותו קטנה יותר.
שאני.
צריך לשכנע בן אדם שיעבוד במקום מטונף, מלוכלך, מריח עם בוץ. אם עם זאפת זה הרבה הרבה יותר מאמצים אני צריך עכשיו בוא נעזוב את השכנוע שלי אני מדבר כעת על השכנוע.
שהוא צריך לשכנע את עצמו עם איזה תבלין הוא משכנע את עצמו איך קראנו לתבלין הזה? תענוג. אז כמה תענוג צריך להיות אצל המורה?
ותגידו אתם כמה תענוג כפול ומכופל ומשולש.
עם רובה צריך להיות אצל המחנך משום שהמחנך צריך לצלול למעמקי וקרקעית הנפש.
החולה ולנסות לרפות אותה, ואילו המורה.
יורד, אבל הוא יורד עד רמה מסוימת. אז נכון שאמרנו שללא הכבל שקוראים לו תענוג, שום דבר לא יעזור אין אצל המחנך ואין אצל המורה. אבל איזה כבל צריך להיות יותר ארוך?
של המדריך, של המכנה יותר משל המורה ובאיזה כבל עוברות אנרגיות של חשמל של תענוג יותר חזקות.
בוודאי שאצל המחנך יותר מאשר אצל המורה, משום שהוא כדי להניע אותו למקום כל כך נמוך. כל כך, כל כך שפל. הוא צריך להיות כל כולו חדור אידיאולוגיה בצורה כזאתי.
זה הפך להיות אצלו פתאום, משאת חייו בעוצמתיות כזאת שאם דיברנו קודם על משכורת כן או לא, ואמרנו שגם המורה באיזה שהוא מקום חייב להיות נטול משכורת מבחינה אידיאולוגית אז המכנה.
צריך לשלם לך לשלם לך כדי שתיתן לו לחנך.
עד כדי כך.
זאת אומרת, עד כדי כך זה צריך להיות, הוא צריך להיות שרוף.
על העניין זה רק ביטוי.
עד כדי כך הוא חשוב לו העניין שזה צריך לבוא לידי ביטוי, אפילו ביטוי.
כזה, עכשיו אנחנו ננסה ננסה לראות.
פרט נוסף.
המורה.
מכיוון שהוא עוסק במוח, הולך שלב אחרי שלב כיוון שהוא מתעסק במוח והמוח אחרי הכל יש לו שלבים, יש לו דרגות.
אבל אין לו אינסוף דרגות. יש ההוכחה שאנחנו יכולים ללמוד ביחד וזה איך אומרים- או יותר מתאים וככה זה תמיד ככה אתה מלמד כמה ביחד יש רמות.
אתה יוצר קבוצות עם רמות שונות אבל זה- או יותר.
זהה, ואילו עבודה של המחנך והמדריך היא חייבת להיות עבודה פרטנית מכיוון שהנשמה הנפשות.
הם נפשות ממש אינסופיות, זאת אומרת הבעייתיות הבעייתיות של נפנפש.
אמרתי לה, היא לא דוגמה לבעיות של נפש אחרת, אבל צריך, כמו שאומרים, לחדור פנימה, אז זה דורש עבודה אישית ממש אישית. עכשיו, מה ההבדל בסיפוק בין המורה לבין המחנך? אצל המורה?
הסיפוק יכול להיות סיפוק חיצוני. הוא הכין שיעור, הוא חשב טוב, טוב שזה יהיה מובן לתלמידים. הוא הכניס בתוך השיעור את כל האלמנטים.
כדי לעורר אצלם את כוח ההמצאה, כוח ההבנה וכוח האפנמה חב"ד. חוכמה, בינה ודת הוא הצליח לעשות את זה על כמה, אבל בסוף נשאר לו גם כן. השיעור יכול להשתמש איתו בהזדמנויות אחרות.
יכול להדפיס אותו, יכול למסור אותו לאנשים אחרים כמו שאומרים נוצרה לו נוסחה זה לא משנה כי הייתי כתב אותו או לא, אבל הוא יצר נוסחה, הוא מרגיש סיפוק בנפש.
עשיתי משהו, יצרתי איזה שהוא כביש סללתי כביש.
זה המורה המחנך, כיוון שהוא צריך להוות כל פעם עם הנפש והנפש היא פרטנית והיא שונה מאדם לאדם. אז מה קורה לו? כל מטופל הוא בעצם נוסחה אחרת?
אז מצד אחד נורא יצירתי, הוא חייב להיות מאוד מאוד יצירתי, אבל מצד שני.
הוא יוצא בסוף.
ביד עם מה? מה יש לו ביד? הוא יכול כמו להגיד הנה אני אחרי 30 שנות הוראה חיברתי כך וכך ספרים במתודות לימודיות.
לא ולא רק זה, הוא גם לא יכול לעזור בניסיון שלא לאחרים ולתת לאחרים כלים. אני מדבר ברמה המאוד מאוד אמיתית ברמה הכללית, סתם לזרוק רעיונות הוא יכול, אבל ברמה האינדיבידואלית.
הוא לא יוכל למה? מפני שזה לא זה לא= הרבה סתם מבחינת פסקי דין של בית משפט. אני רואה את זה הרבה מאוד פעמים.
אם.
כותבים מאמר הלכתי, מאמר משפטי משפט התורה באיזה שהוא.
יש לזה תועלת, אבל כשאתה קורא פסק דין מכיוון שהפסק דין הוא בנוי אז היה בן אדם הזה וזה היה בשנה הזאתי וזה היה וזה היה בסיטואציה ובעיר מסוימת וזה כמעט אפשר לעשות עם זה כלום.
כמעט אי אפשר עם זה לעשות כלום אני אומר זה שונה מהנפש בנפש עוד יותר אי אפשר לעשות כלום אבל כשהרבה הרבה.
דיינים כשהם רוצים לעלות על הכתב את פסקי הדין שלהם, הם עושים להם איזה שהוא שינוי. הם לוקחים את המחנה המשותף, הרחב, את הסיפור משמעיטים לגמרי.
יוצרים איזה שהם כללים מאוד מאוד יסודיים וככה הם כותבים את המאמר שלהם המשפטי.
כי כי זה יהיה.
חסר משמעות אם הם יספרו את הסיפור כמו שהוא אז הוא אמר ככה. אז המקרה הזה שהוא אמר ככה אז נראה שחוסר אמון במקרה הזה אז מקרה אחר שהוא לא אמר בדיוק ככה ואף פעם זה לא אותו דבר. אז מה עשינו?
אני כמו שאומרים מדפיס ספר עם 30 50 מקרים שיש לי כן.
והם לא יביאו תועלת למשפטנים אלא להם שוממים.
שמחפשים אני יודע לבנות איזשהו פסק דין תקדימי על משהו לא ברור וזה ככה.
גם בתורה ובסיפורים משפטיים, וזה ככה גם כן להבדיל בבית המשפט זה גם כן נראה ככה.
עכשיו.
בהקשר שלנו שבין המורה למחנך זה ממש ככה המורה יוצא בסוף עם איזה שהוא אוגדן או עגדן של ניירת. אוגדן מחשבתי. על כל פנים ברור הוא יכול לתת קורסים.
עכשיו אני נותן לכם מסביר לכם איך עושים את זה- או יותר מתוך הניסיון.
שיר שלי ואילו המדריך האמיתי הוא קצת מתוסכל כי הוא כי הוא יכול הרבה מאוד שנים לעסוק בתחום מסוים והוא רואה הצלחות והוא מושיע. אנשים באמת, אבל אין לו את מה שנקרא, את השואו הזה החיצוני הוא לא יכול, הוא לא יכול להתפאר בו, הוא לא יכול. מה אני אתפאר במה אני אתפאר הוא יכול לבוא ולספר להם אז היה לי פעם תלמיד שהוא היה כזה וכזה ואני הצלחתי להוציא אותו כן, אבל שם זה היה סיפור מאוד מעניין שהאימא שלו.
שלו ככה, אבל היה לו איזה דוד אחד שכן תמך בו, אז אני באמצעות הדודות.
אז זה אחד שרוצה ככה ללמוד משהו מתודי לא יהנה מהעניין אם זה בשביל סיפור לפני פורים זה באמת נחמד. אבל אם זה בשביל ללמוד מזה משהו, אולי גישה מאוד מאוד כללית מאוד מאוד מאוד כללית. אבל מעבר לגישה כשאני רוצה כמו שאומרים, לחדור.
לקחת, כמו שאומרים, לחתוך את מה שהוא עשה, גזור הדבק במקום אחר. אני לא יכול לגזור ולהדביק את זה במקום אחר ולכן זה באיזה שהוא מקום.
רק רוצה להגדיל לנפח את התסכול שלו, את התסכול, את הצורך בעוצמות עמוקות יותר של תענוג כדי לעשות דבר שגם אחר כך לא תוכל לבוא ולנפנף ולהגיד.
מה עשיתי עם כל ה עם כל העוצמות?
והתסכול כאן הוא עוצמתי. אני אסביר למה.
כי כשאתה לקחת בן אדם.
ואתה לימדת אותו איזה שהוא משהו, אז תיקחו אפילו בבית משפט זה תלמיד של שופט זה וזה זה תלמיד של רב זה.
וזה.
ככה אני מתפאר בזה שלמדתי אצלו, בפרט אם יש לו שם גדול וכולי. אבל כשאנחנו מדברים על בני אדם שנמצאים בשפל המדרגה.
מה נקרא הוא גנב הוא אנס הוא חולה וסוטה בכל מיני ואתה יורד לאדם הזה ומצליח להוציא אותו משם אז מה הוא ינפנף ככה כל החיים הוא יצא ברוך השם ריפאת אותו.
תנפנף, אני תלמידו של זה, הוא הוציא אותי ממחלת הזה.
וזה שהייתי בה.
אף הוא לא רק לא רק שהוא לא התפאר בזה, לא רק שאני לא אוכל להתפאר בשם שלו.
כי זה לא.
מקובל. אני אוכל להגיד שהיה לי מישהו, אבל אני לא יכול לפרסם את זה.
אני לא יכול להודיע את זה.
הוא גם כן התלמיד בעצמו, כשהוא כבר עלה על הדרך הוא שוכח אותי.
כי כי זה כי זה היה כל כך בוץ. זה היה כל כך מוגלה של נפש האדם. שמחה לשכוח אותו זה ככה.
אז לכן אחרי כל מה שאמרתי איך אומרים, אם נשאר מישהו עם איזה שהוא?
הבנה בדמות הפנטסטית הזאתי של המחנך זה משהו שהוא למעלה ממדידה והגבלה. לגמרי, זה למה לא נתפס לחלוטין זה זה, זה המחנך והמדריך. ואז אנחנו עומדים בעצם בפני השטח.
האם הוא אחד כזה שנולד עם נשמה כזאת? זאת אומרת המחנך האם הוא אחד כזה שנולד כזה או שהוא יכול לעשות את עצמו? על פניו זה נראה שהוא נולד כזה, בשונה מהמורה, המורה זה אחד שיכול להתמקצע כן, אף על פי שהוא מחבר בין גשם.
לבין רוח הוא יכול ללמוד שיטות איך להסביר טוב לכל אחד הוא לא יכול ללמוד שיטות איך להבין את הזחלים את.
השכל של התלמידים, והוא יכול גם ללמוד לקלוט את השכל, והוא יכול גם ללמוד מה שנקרא חינוך מיוחד או כל מיני ללרדת.
לבעיות.
ספציפיות של אדם, זהו בן אדם.
אחר זה דבר שניתן לרכישה. ניתן ללימוד עם הרבה אימון עם הרבה רצון, עם הרבה תענוג בלעדי זה זה לא יהיה מוצלח אבל זה אפשרי ואילו.
המורה המחנך לכאורה מה? מה? מה הוא, מה הוא, איך הוא, איך הוא יכול ללמוד את זה, אין מי שילמד אותו את זה זה דבר שהוא מאוד מאוד קשה, אבל כאן אנחנו נכנסים לדבר יסודי מאוד בחסידות שמדובר עליו הרבה הרבה פעמים במאמרים.
מה הוא המניע של פי איך שאנחנו מדברים בשיעור הזה? מה הוא המניע גם של המורה אבל בעיקר של המחנך. הכוח של התענוג זה בעיקר המניע שלו.
אם זה בעיקר המניע של.
המחנך, אז אנחנו צריכים לחפש מה מניע את הטענות.
ופה טוענת החסידות, זה לא יפתור לנו לגמרי את הבעיה, אבל זה נותן איזה שהיא אינדיקציה. המניע של התענוג זה הרצון. מה זה המניע של התענוג?
זה הרצון. מה הפירוש? אני אסביר את זה, יש דבר שהוא מאוד טעים או מאוד טוב, אבל אין לי חשק בו.
אין לי, אין לי רצון בו, אין לי, אני לא רוצה את זה.
לא יעזור כלום, הדבר הזה הוא טוב וטעים ואני לא ארגיש בו תום שום טוב ושום טעים.
לא רוצה את זה הרצון התענוג לא שולט על הרצון. אנחנו אומנם נמשכים הרבה פעמים אחרי תענוגים, אבל זה בגלל שיש לנו רצון, אבל אם אין לנו רצון באותו דבר לא יעזור שום דבר. זה כלל שאומר הרבי הרשע בספר המאמרים תתף רשעין בית הכלל השני הפוך אין לי תענוג.
תרצה חזק באמת יווצר תענו זה פלא פלאות אתה יכול לרצות שיהיה לך תענוג ממשהו מסוים, שאין בו היגיון ויהיה לך יהיה לך באיזה תענוג.
העוד יותר זה בנוגע לתענוג. דיברנו על החזון והעונג, שני דברים שנצרכים למחנך. החזון זה ההשראה, החזון זה המשהו.
מה שהוא רואה את העתיד הוא מחדד את חושי הקליטה שלו והעונג זה העונג. אם יש לך רצון במשהו יכול להיווצר עונג. החידוש היותר גדול זה שכשיש לך רצון במשהו, החושים שלך באותו דבר שאתה רוצה, הופכים להיות יותר מחודדים.
ואת זה החסידות מביאה לזה תמיד את הדוגמה מאחד מגדולי החסידים של האדמור האמצעי שקראו אותו רבי יקותיאל לבלר שהיה לו ראש בול עץ שלא מבין.
כלום אבל מרוב מרוב מרוב רצון ושינון וכוח מאוד מאוד חזק.
ההשתדלות שלו גרמה בלשון של האדמור האמצעי, שאמר לו ביחידות אם רוצים באמת.
גם.
החושים מתרחבים.
החושים מתרחבים, זה הפירוש הוא שאני יכול ליצור.
שיהיה.
לי חזון.
חזון זה חוש.
לקלוט את העתיד זה לא משהו זה אם יש לך יש לך אם אין לך אין לך אבל אם יש.
לך רצון מאוד מאוד חזק לעניין.
אתה תגיע לזה.
או בזמן התנך, אלא שהיה להם רצון מאוד מאוד חזק לקבל נבואה. הם היו נקרעים בני נביאים ומדי פעם הייתה שורה עליהם הנבואה בני נביאים זה אנשים.
שמבקשים שתבוא אליהם הנבואה אם הרצון שלהם הגיע למימדים.
גבוהים שבנפש הייתה נוחתת עליהם הנבואה לזמנים מסוימים היה נביא, כמו שאומרים שאותו בחר אלוקים ואז הנבואה הייתה באה אליו מרצון הקל. והיו נביאים כאלה שהנבואה נפלה עליהם כתוצאה מעוצמת הרצון שהיה להם. וזה בדיוק הנקודה שעליה אנחנו מדברים.
יש מחנך מולד. זה בטרמינולוגיה של הנביא ויש מחנך שעשה עצמו מחנך באמצעות כוח רצון אדיר.
וזה בני נביאים.
זה דרגה שמה שנקרא טבע שני שאתה יכולת ליצור לעצמך באמצעות הרצון, אבל אם תשאלו אותי איך יוצרים רצון.
על זה אין לי תשובה, כי רצון יונק ישירות מהנשמה יש לך את זה, יש לך את זה, אין לך את זה, אין לך את זה.
איך אני עוצר אצל האדם את המצב הזה? את הבחינה הזאת אני מנסה להראות לו. זה אמת.
אני אומר לכם, בשיא הרצינות אתה מנסה להראות לו את ההצלחות.
יש ביטוי, יש לכם את זה, אין לך את זה בעצם באיזה שהוא מקום.
אם אני מנסה מנסה מנסה זה מתעורר מתעורר או שזה לא מתעורר אז אתה יכול להגיד טוב זה התעורר בעתיד, אבל בינתיים זה לא התעורר.
או שזה לא יתעורר וזה חבוי?
אי שם או שזה פשוט לא קיים זאת?
אומרת אין כזה, אין כזה אין כזה אין כזה. אין כזה נוסחה שאומרת שכל אדם.
כל אדם הוא מחנך אצל האדם המורה הזה אפשרי. הוא יכול ללמוד את זה מכיוון גם אם אין לו רצון מלא בעניין זה טכניקה מסוימת שיכול להתרגל בה מבחינה מעשית.
על כל פנים, אני אגיד לכם אקסיומות אחרות כתוב.
כל אדם אקסיומה שמישהו לא כזה שלח אותו לווטרינר. כל אדם רוצה בית.
טבע בנפש עצום כל אדם רוצה בית, כל אדם רוצה להיות מלך לא מלך דווקא על מדינה אבל שיהיה לו אפשרות גם לשלוט במרחב שלו. כן כל אדם זה צחוק טבע אז זאת אומרת אם אני אמצא לפי הכלל הזה, אם אני מוצא בן אדם שלא רוצה בית או שאני רואה בן אדם שלא רוצה להיות מלך.
לא רוצה, אני רוצה לה איש פשוט לא רוצה לבעל הבית על אף אחד, לא על אישה, לא על ילדים, לא על כלבים, לא על חתולים, על אף אחד.
על כלום.
אז מה אני אגיד שזה שקר אתה כן רוצה רק לא גילית עדיין את הנפש האמיתית שלך. זה חוק טבע שזה צריך להיות בך בתור בן אדם. השאלה היא האם זה וזה זה חוק טבע שצריך להיות בבן אדם שאם אני לא הצלחתי לעורר את זה בבן אדם סימן הדבר.
שהוא עדיין לא הצליח לגלות את זה.
אני אומר תשמע.
אם אני אראה בן אדם שיש לו רצון מאוד מאוד חזק במשהו.
אבל ממש אין לו את הכישרונות לזה. אז מה אני אגיד? אז מה עצם זה שיש לו רצון?
זה בסוף מוכיח שהוא יגיע לזה כי הרצון יפתח כישרונות. על מה אני? מה יקרה אם אני אראה בן אדם שאין לו כישרונות לזה וגם אין לו רצון לזה, אז מה הנקודה?
הנקודה היא.
שהזמן הוא קצר, הזמן הוא קצר פה בעולם 70 שנה, 80 שנה 100 שנה 100 20 שנה למה לי ללכת ולהשקיע?
בדבר.
שאיך אומרים שהוא לא הוא.
לא= מה שנקרא בלשון של מגילת אסתר. אין עצר= בנזק המלך. אני אני משקיע ואני לא מקבל שום משוב של של חזרה.
מאיפה אני יודע את זה? אתם אתם קצת מופתעים כי אנחנו גדלנו על תרבות כזאת מאוד. כל האפשרויות פתוחות.
חזל אומרים אם יש לך תלמיד 5 שנים.
מתנסה בלימוד מסוים ולא רואה בו סימן של ברכה.
לא שלא, הוא לא צריך להיות אדם מוצלח, אבל סימן משהו של ברכה שיעבור למקצוע אחר. אנחנו לא חיים אינסוף של זמן. נכון שאמרתי אם אתם זוכרים שהכל לפי מידת הנר ואתה יכול להגיע לכל דבר, זה בפוטנציה המאוד מאוד עיולית.
זאת אומרת, ברובד הנפש העמוק ביותר אנחנו גם דובים וגם זאבים, גם אקליפטוסים אנחנו הכל. אנחנו בנפש שלנו יש הכל.
ואילו היה לנו אינסוף של שנים לחיות, אז אולי זה היה אתגר לגלות את ההיכרות שבנפש, לגלות את הארס שבנפש?
היה איזה שהוא אינטרס בעניין, אבל אם.
יש לי זמן, גם הזמן הוא הוא מודל לאיך אומרים להתייחסות. אתה צריך גם להתחשב בו כי כי זה סימן הדבר. אנחנו יוצאים מתוך נקודת אמונה שאם אני אצטרך בשביל זה מיליון שנה אין בעיה.
יש לי אינסוף חיים לחיות כולנו בעזרת השם.
אבל אם אני אצטרך בשביל זה כל כך הרבה זמן, למה אני לא אשקיע בדבר שילך לי יותר מהר אז?
אבל מה אני רוצה לבשר בשורה להורים אין הורים.
רצון.
יכול להיות מצב שאדם על אחרים הוא לא מחנך, אבל אדם ביחס לילדים שלו זה אני מסכים איתכם לחלוטין. זה אקסיומה שאי אפשר להפריך אותה. אם הם הילדים שלך אתה קיבלת ביחס אליהם רצון פנטסטי שאתה לא שולט בו גם כן, שהם יצליחו, שהם יפתחו, שילך להם אהבה לא מוגבלת.
גם אבא וגם אמא וגם.
הזאת לא קיימת, אז היא פשוט נעלמה פה, אבל אפשר לעורר אותה זה דבר שניתן ואז עם הכוח הזה של הרצון, אתה מפעיל את התענוג ובכוח של התענוג אתה יכול לשגע פילים. כן, אתה יכול לשנות גם אנשים. אמרתי פילים בכוונה כי פילים הגמרא אומרת מסכת בריכות פילי פלאות נעשו לו זה הפלא הזה של החיבור הרואה פילים בחלומו, פילי פלאות נעשו לו זה ביטוי בגמרא במסכת ברכות אתה יכול ליצור.
חיבור.
הגשם והירוח אצל הילדים בהרבה מעבר למה שהיית מאמין בעצמך או באים אבל למה זה בגלל שזה הילדים שלך אבל כשאתה מדבר על על אדם שצריך לעשות את זה לאחרים אז זה מאוד מאוד תלוי. צריך תענוג, צריך חזון, אפשר לעורר תענוג וחזון באמצעות הרצון הולך הולך לא הולך תנסה 5 שנים למה חזל קברו 5 שנים הם למדו את זה מן הפסוק למדו את זה מהתורה בעצמם מהחומש בעצמו כשנתנו ללביאים את העבודה אז כתבו שהם.
שיבואו בן 20 עד 25 אז אמרו למה 5 שנים לראות אם הוא מסתדר שם טוב אם לא לך הלאה. זאת אומרת יש, אני חושב שחמש שנים זה הרבה זמן זה קרדיט רחב, זה רק מוכיח שבאמת לאדם יש המון המון פטנציות, רק שאתה לא תמיד מזהה אותם מההתחלה.
יש הבדל בין המורה לבין המחנך. ההבדל שמיים וארץ זה נושא הדין.
המורה בסופו של דבר בסופו של דבר מה הוא מעביר הוא מלמד. אני בסך הכל אמרתי לכם מה שכתוב בספרים. אני בסך הכל העברתי לך אני אני צינור, אני עושה את זה יותר טוב- טוב בהתאם לכישורים שדיברנו עליהם, שצריך חזון וצריך עונג ואז זה יתחבר ואני מבין אותך ואני קולט מה חסר לך ואני יודע איך להתאים את זה אליך.
אבל מה אני מתאים לך אני מתאים לך את השיטה את איך אומרים אתה לא יכול לבוא אליי בטענות. זו השיטה. לעומת זאת המחנך הוא אינדיבידואל לחלוטין.
הוא לא קנה את השיטה שלו בשום מקום. היא נולדה אצלו מהרצון, אלא תענוג, זה הכל מתוך נבכי הנפש שלו, זה אישי, זה אינדיבידואלי ובגלל זה זה מסוכן.
למי זה מסוכן לשניהם.
אבל בעיקר לתלמיד זה מסוכן, מפני שאם אתה מעביר לי שיטה אז שיטה צריך לבדוק אותה מוצלחת. לא מוצלחת. כמה ניסיון.
כמה סיפורי הצלחה אתה פותח באינטרנט כמה פעמים הרופא הזה הצליח בניתוחים? איזה רייטינג יש לו, איזה זה איזה זה, אבל אתה יודע אם אתה לוקח אותו או לא, אבל כשאתה מדבר על משהו שיוצא ממך.
המחנך הוא לא למד איזה שהוא שיטה הוא נכנס אליך בוחן.
את המצב שלך ויוצר לך מפה.
בהתאם לתובנות שהוא מבין בך.
זה מסוכן, וכאן אנחנו מגיעים לדבר שהוא כל כך כל כך חשוב ונכון שגם המחנך.
צריכה להיות לו איזושהי גישה חינוכית, הסתכלות חינוכית, השקפה כללית על האדם, על האלוקים, על העולם, מהותו של המחנך.
וזה יתן לנו קצת פרספקטיבה להבין למה היהדות היא כל כך שמרנית.
היא לא שמרנית מהמורים, היא שמרנית מהמחנכים המחנכים המסוכנים. בשבילה השיטות, השיטות לא מקובלות. לא כל שיטה תהיה מקובלת עליה.
היא מסוגלת לשמוע רעיונות, היא מסוגלת לשמוע אידאות זה כן, זה יפה, זה חומר, חומר לימודי כן, אבל הגישה הפנימית.
לשינויים פנימיים בתוך נבכי הנפש.
היא מאוד מאוד מאוד מה שנקרא סגורה.
היא לא מוכנה לקבל כל דבר. אני רוצה להגיד לכם שהסגירות הזאת הוכיחה את עצמה. למה?
כי אומרים דתיים הם סגורים, הם לא סגורים במוח, הם סגורים בחלק הזה של ההעברה הפנימית, האינטימית העמוקה שחודרת עד נבכי הנפש. למה? כי הם טוענים שיש.
חוכמה.
ויש תורה.
חוכמה זה שכל.
התורה זה תורת חיים זו הדרכה.
הדרכה בפועל, ואנחנו נמסר לנו חז ל מסרו לנו חוכמה בגויים תאמין.
תורה בגויים אל תאמין מה זה אל תאמין של הגויים אתה יכול ללמוד חוכמה מהגויים. רעיון זה בסדר גמור אבל הוריד אותו אל כלי המעשה, למעשה לחדור לתוך נבכי הנפש שלך. אל תאמין בחוכמה שלך.
בהדרכה של הגויים מה הבעיה בהם?
אז יש כמה.
בעיות אחת הבעיות זה שהנפש שלך מפוצלת ושלהם לא. כל מה שהם לא יגידו לא יהיה מתאים.
אמת לנפש שלך.
הם כל האידיאולוגיה ומה שהם ניתחו ומה שהם הגיעו, הם עשו בנו את האידיאולוגיות שלהם בהתאם למבנה נפש, גויי שאותו בו הם חיים ובו הם עסקו. מבנה הנפש היהודים מלכתחילה הוא שונה לחלוטין. אתם רוצים להגיד שהוא בעייתי יותר?
תגידו שהוא בעייתי יותר? אתם רוצים להגיד שיהודי סובל מקונפליקטים יותר מאחרים? אין לי בעיה, תגידו מה שאתם רוצים.
זה אני לא מדבר כאן על טוב או לא טוב אבל אני לא מכניס פיג'ו במוסך של סובארו. זה הכל.
מכיוון ששם זה לא יהיה תקין זה לא יהיה יכניסו לי חלקי חילוף לא מוצלחים, והשחיקה תהיה גדולה יותר והטעות תהיה גדולה יותר והמשמעות תהיה עמוקה יותר. זה בעצם נקודת היסוד. לא כל שיטה אתה קונה בשתי שקל לפי לפי היהדות יש ליהודי נפש כפולה ואתה רואה את זה בשטח.
איפה שהישראלים נמצאים הם הכי בעייתיים.
בכל העולם כולו.
בכל מקום אני אומר יש להם את השבח שלהם, אבל יש להם כאשר הם אומרים כשח ל אומרים שהם עולים הם עולים עד הכוכבים כשהם יורדים הם יורדים עד העפר אתה רואה את הנפש היהודית, אתה רואה את זה בצורה ממש ממש ברורה פשוט לא ללכלך את הפה ולא ללכלך את המקום. אני לא מביא דוגמאות אבל זה קיים, הם נמצאים בדיוק התחתונה כשהם מגיעים למקומות תחתוניים.
והם נמצאים בדיוטה העליונה.
נמצאים במקומות העליונים. ולמה זה ככה? מפני שהנפש שלהם כפולה.
אתה לוקח נגמ"ש ושם אותו על כביש 6. אתה הורס גם את הנגמש וגם את הכביש. זה לא זו, לא בשביל זה הוא תיתן לו על השדות ועל הגאיות ועל ההערות הוא יראה לך את הכוח שלו באמת, אבל כשאתה נותן לו.
חיים מסוג אחד ואתה נותן נפש עם עם מנוע טורבו ועם גלגלי שיניים ועם.
ועם כל עם כל הפאז סוף הזה הוא צריך עכשיו לנסוע לאיזשהו כביש ישר או לא מרגיש שהוא ממצה את עצמו בכלל. תן לי איפה שהוא לי ומתהפכים וחוזרים ונוסעים. אז אני מרגיש שעשיתי משהו אבל אם איפה האקשן עכשיו תמיד היהודים היו מהפכניים תסתכלו בהיסטוריה תמיד הם היו ראשי המהפכות בכל מקום תמיד הם הצליחו לעצבן את כולם.
למה?
זה הילד ההיפר סליחה אני אני אני בתוך הזה בתוך הזה זה הילד ההיפר שמוציא את המורה.
זה הילד עם האימא, איך אומרים עם העוצמות הגבוהות יותר שהוא לא מצליח, כמו שאומרים לבטות את עצמו, אז הוא נותן כפות לכולם ורץ החוצה באמצע השיעור, רק לקשר לקשר את זה. במילה אחת לפרשת השבוע שזה פרשת הקורבנות. פרשת ויקרא.
ונקשר את זה למגילת אסתר כי אנחנו בשבוע לפני אסתר.
אז בפרשת השבוע הפסוק אומר ונפש כי תקריב קורבן מנחה.
פרשת ויקרא אנחנו מתחילים ספר חדש עכשיו ספר שלישי ספר ויקרא פרשת ויקרא נפש כי תקריב קורבן מנחה נפש כי תקריב אומר רשי העני.
כיוון שאין לו כלום הוא זה שמקריב קורבן, מנחה, קורבן, מנחה זה סולת. יש אחד שלוו. יש אחד שמביא כסף, כבש, יש עז יש ויש אחד שמביא קצת סולת זה אני אין לו מה הקדוש ברוך הוא הביא את הסולת הזה אפילו שאין לו בשבילי זה נחשב כאילו הוא הקרב את הנכס שלו.
כי איך אומרים זה מה שיש לו. ובהקשר שלנו מיהו האני הגדול? האני הגדול זה המחנך הוא אני לא באמת, הוא עשיר באמת, אבל מבחינת השואו הוא אני גדול, אין לו מה להראות, אין לו מה לתת, אין לו מה לשווק, אומר הקדוש ברוך הוא כן, אבל מה הוא נתן לאומה, מה הוא נתן לסביבה את הנפש שלו בעצמו?
הוא לא נתן איזה ידיעה לתלמידים.
חניך שעומד לפניו הוא העניק לו את הנפש, את העוצמה הכי פנימית. זה השלב הראשון. השלב השני בתורת כהנים כתוב.
שיש מושג שנקרא קורבן עצים.
הרי המזבח היה אוכל אש צריכים עצים, היה אפשר לתרום עצים אפשר להקריב קורבן למשבח אפשר לתרום עצים נקרא קורבן עצים הרבי בליקוטי שיחות שואל מה זה הקורבן עצים הזה עצים הם לא קורבן, עצים הם רק אמצעי לקורבן, הם לא הקורבן. אז אומר הרבי דבר מאוד מאוד עמוק מבחינה מבחינת הרעיון הנפשי שלו.
האדם שהקריב עצים יודע אני קורבן, לא הקרבתי. מה הבאתי? הבאתי רק אמצעי לקורבן.
מאוד מאוד שפל בעצמו הוא שפל בעצמו, אז הוא הקריב כמובן הוא הקורבן האמיתי, קורבן עצים.
המחנך בהקשר שלנו היום הוא טיפוס כזה.
שהוא לא רואה, כמו שהזכרתי קודם, את ההצלחות של עצמו, אפילו ביחס שהתלמיד שנהנה ממנו. לא, לא מוקיר לו לפעמים תודה. לפעמים הוא שוכח אותו אפילו אז הוא נמצא בשפל.
המצב באיזה שהוא מצב שואל את עצמו מה עשיתי בחיים שלי.
אז נכון, אמרתם יפה לעולם הבא אמרתם יפה אלוקים יודע את האמת אבל תסכימו איתי שבשנות 2000 לא קל לחיות עם הסיסמאות האישיות הללו. אז תדע לך, אומר אומר אומר הקדוש ברוך הוא דווקא זה שמרכיב לקח בולי עץ, אנשים שהם עצים, אין מהם כלום והחייה.
אותם ועשה אותם בני אדם.
באמצעות ההדרכה החינוכית שהוא נתן להם.
זה הקורבן הגדול, אתה הקרבת לפני את הקורבן הכי עצום, אומר הקדוש ברוך הוא, אני מעריך את זה ברמה הכי גבוהה שיכולה להיות, ומכאן בקצרה למגילת אסתר. מתי הנס של פורים?
התחיל לעלות, כמו שאומרים על על הכביש הנכון כשאסתר אומרת כאשר עבדתי.
עבדתי.
האדם הופך להיות צינור.
להערה אלוקית לנס המופלא לשינוי העצום.
כאשר הוא הגיע למסקנה, אני כבר.
על החיים שלי לא חושב אני כבר גמור, מה שאכפת לי שהעניין יתבצע שיהיה טוב, יהיה טוב באמצעות יהיה באמצעותו יהיה באמצעות מישהו אחר. אני כבר אבוד, אבל לפחות שאתם תצליחו כאשר האדם נמצא בתנועת הנפש הזו. אז מה היא מקבלת?
אסתר? זאת אומרת, היא הפכה להיות אסתר.
כותב כתוב במדרש.
היא המגילה היחידה הספר היחיד בתנ"ך שלא התבטל ממש בראשית ושמות ויקרא במדבר דברים.
כל הספרים הללו התבטלו לעתיד לבוא. מה פירוש התבטלו הגודל והעוצמה של מה שיהיה באחרית? האם יהיה כל כך גדול, שהאור הזה של כל הספרים לא יהיה לו שום משמעות?
אבל מדינת אסתר לא, היא תהיה תמיד רלוונטית.
גם באחרית הימים, זה המסר שאסתר קיבלה מתנה.
למה? אם הגעת לנקודת ריקבון של מחנך שהוא על עצמו ועל מה שיצא לו ומה שהוא ירוויח והכסף והכבוד והשואו והכל הכל כבר לא קיים אצלו.
אז.
אתה אם אם שמה הגעת.
תדע לך שאתה.
המונצך הכי חזק שיכול להיות גם בעולם הזה וגם בעולם הבא, גם בימי הגלות וגם באחרית הימים.
אסתר הלכה לאחשב ראש כקורבן היא כבר, היא אמרה.
עבדתי, עבדתי, זה כבר היה בנויה של מה שיהיה יהיה כשאתה נמצא בתנועה של מה שיהיה יהיה ואנחנו עובדים כמו שאומרים על החיים ועל המוות אתה מנצח לנצח וזה מה שהיה בעם ישראל היה גם גם כאן בששת.
הימים כל זמן שאנחנו מרגישים ג'עברים אל תדאגו, הם רק יעשו ככה, אנחנו נעלה עליהם אנחנו פה, אנחנו שם כל פעם אנחנו שומעים את זה בסגנון זה או בסגנון אחר.
תמי תבדקו אל תאמינו לי תמיד אחרי שעולה איזה שר זה וזה השר הזה, השר הזה ומספר לנו שעכשיו אנחנו.
אנחנו לא נוותר ואנחנו כל קישקוש. כל קישקוש. מתי זה לא היה קשקוש כשכולם היו נגדנו בששת הימים ואין שום היגיון למה שאנחנו עושים?
אנחנו.
הולכים כמו מטורפים ויורים לכל הכיוונים ומוציאים את כל הנשמה ואז אנחנו מנצחים בגדול. למה שם אתה היית עבדתי עבדתי וכאן אתה נמצא בתנועה של.
אני אני יש לי יש.
לנו את האמצעים, יש לנו את היכולות, אז התנועה הזאת היא בנפש, מוציאה הרבה- מניבה הרבה.
