טבעת יהלום

סוף סוף רואים את הסוף של ה'חופש הגדול' (יש אומרים גדול מדי), הילדים חוזרים לשגרה מסודרת בעז"ה. האמת היא שהבנים אצלנו התחילו את הלימודים כבר בראש חודש אלול, וכשאני חושבת על זה, אני לא מבינה למה לא חשבו גם במוסדות של הבנות על הרעיון הגאוני הזה. גם שכנתי הסכימה איתי. "בשביל מה צריך את כל זמן הבטלה הזה"? אמרה, "אצלי כבר מטפסים על הקירות משעמום".

אני מכירה משפחות שמשתמשות באופציה שנקראת 'שומר מסך', או ליתר דיוק 'מסך שומר' סוג של בייבי-סיטר חינמי לילדים כשהם מרותקים למסך מרצד כלשהו. אנחנו מאוד מקפידים להימנע מכך, רוצים בסוף היום החלפת חוויות של 'עם מי שיחקתי היום', ולא 'כמה נקודות צברתי' במשחק מחשב כלשהו. אינני מתכחשת לכך שזה יוצר אתגר, וגם אם עומדים בו בכבוד – זה דורש ומאתגר.

בעלי מזכיר לי שאני צריכה להתמקד בדברים החיוביים: "הנה, הקירות מקושטים כמו שרצית, הדלתות קיבלו גוון חדש, וגם תצוגת-מוזיאון של ממש במרפסת. מה את צריכה יותר מזה"?! הוא סיים ושנינו צחקנו. באמת חשתי שמיציתי את כל אפשרויות התעסוקה.

כשראיתי את שָ‏ני שלי מדפדפת בספרי הלימוד העטופים זה מכבר, ואת רחלי הגדולה פותרת תרגילים בחשבון, הבנתי שגם ליְצוּר הכי נמרץ בבית הזה באמת שלא נשאר מה לעשות…

כמה ימים לפני פתיחת הלימודים הרשמית, חשבתי אולי בכל אופן ננסה לחשוב על מקום מעניין, שטרם ביקרנו בו.

"אני אומרת לך, זו אחת מרצועות החוף היפות בארץ! תוכלו לצפות ב'מערה הכחולה', תעברו במפרצון יפהפה שכולו מרוצף בצדפים! אחר כך אם אני זוכרת נכון, תהיה לכם נקודת תצפית על כל אזור הכרמל, אולי אפילו לראות כל-מיני יצורים ימיים". לא יכולתי לעצור את רעות גיסתי כשהיא החלה לתאר את החוויה שמצפה לנו ב'חוף הצדפים' שבצפון. "השם הרשמי זה 'חוף דור-הבונים'" השלימה, "ואני מבטיחה לך שזה יהיה שווה את הנסיעה הארוכה מירושלים לצפון.

ההתלהבות למשמע הרעיון הרקיעה שחקים. "עוד מעט כל דיירי הבניין ירצו להצטרף לטיול", התריתי בבנות הנלהבות. "ממליצה לכן להירגע ולהכין את התיקים", פקדתי. בעלי הצדיק בדק במפות גוגל, מבחינתו, הטיול אוּשר רק כשהתברר שבמרחק 10 דקות מהחוף, בישוב 'צרופה' הוא יוכל לתפוס תפילת מנחה במניין.

ביום הטיול, חיכינו שגבריאל בן ה-9 יחזור מהתלמוד-תורה ומיד יצאנו לדרך, רוצים להספיק כמה שיותר. כשהגענו לחוף. הבנות החלו לרוץ לאסוף צדפים. גבריאל ניסה את כוחו בקפיצה על סלעים, לקול מחאותי הקלושות. "תתני לו" חייך בעלי, "כמה שנים יש לו להמשיך לדלג ככה בלי עול". טוב, הוא כנראה לא צריך לתקן אחר כך את המכנסיים הקרועים, אני למודת ניסיון בתוצאות של ההנאות הילדותיות האלה. העברתי את מנשא-התינוק לבעלי שהחל להסתובב קצת להשגיח על הבנות המתרוצצות, לבינתיים הוצאתי מהצידנית פירות ונשנושים. "מאתגר לצאת עם ילדים, אבל למי שאוהב את זה זה משתלם", כך הרהרתי בסיפוק.

"את יודעת אמא"? בא אלי גבריאל נלהב: "למדנו היום בשיעור גמרא בכיתה על מושג שנקרא "זוטו של ים". "אתה רוצה לומר שאנחנו מתעסקים בזוטות כמו ים"? "לא אמא", צחק הילד, "הכוונה היא לרצפה של הים, שרואים אותה כשהגלים בורחים", המשיך להסביר בשפתו בקול ילדותי מתוק, "אתה מתכוון לתופעת טבע של 'גאות ושפל'"?! ניסיתי להחזיר לעצמי את דמות "האמא היודעת"… "כן, המורה אמר משהו כזה. בשפה של הגמרא קוראים לזה 'זוטו של ים', זאת אומרת, אנשים שאיבדו משהו ובוודאי התייאשו ממנו – המוצא לא צריך להחזיר. הדוגמא של הגמרא היא על חפצים שנשטפו על ידי הים ולאחר מכן נפלטו ליבשה מי שמוצא אותם – לא צריך להחזיר". סיים הלמדן-הקטן את הסבריו המאלפים.

השתדלתי להקשיב בעניין, למרות שהדוגמא שהבן החמוד שלי נתן הייתה נראית לי לקוחה מפעם. הוא אמר את זה בצורה חיה כל כך, שהיה נראה שהוא חייב למצוא פה משהו כדי להוכיח לי שלא צריך לעשות עליו 'השבת-אבידה' בגלל דין 'זוטו של ים'. הוא עדיין זוכר את הקורקינט שמצא בגינה העירונית. כבר השתעשע בדמיונות על המרחבים אותם יכבוש עם הקורקינט החלומי, לבסוף הגיע המאבד, נתן סימנים מדויקים וגבריאל שלי זכה במצוות השבת אבידה. אבל כאן, מה אפשר כבר למצוא? חוץ מצדפים מעניינים רק זכוכיות שבורות, אולי…

בעוד אני שוקעת בהרהורים, קלטתי את רבקי שלי רצה בהתרגשות. מצחיק לראות את הצמה שלה מתעופפת מצד לצד. מעניין איזה גודל של צדפה היא מצאה, צחקתי לעצמי. "אממממאאא את חייבת לראות! מצאתי טבעת יהלום אמיתית"!

גבריאל כאילו חיכה להכרזה כזו, הוא קפץ בהתרגשות. העיניים שלו נצצו כל-כך, שהיה אפשר לדמות אותם ליהלום אותו רבקי הראתה לי שניה לאחר מכן.

רבקי התחילה לומר "נעשה השבת אביד"… ואני וגבריאל השבנו ביחד "לא צריך"! רבקי הופתעה, ומיד זכתה להסבר מפורט שוב מפי גבריאל. איזה נחת מהתלמיד-חכם הקטן שלי.

בעלי שהצטרף לדיון הוסיף שהדין הזה נכון גם במקומות אחרים. 'זוטו של ים' הייתה הדוגמא שנתנה הגמרא, אך גם אבידה שנמצאה באמצע הכביש, או ברחבי שוק הומה אדם, באיזור שהאוכלוסיה אינה מקפידה על 'השבת אבידה' – סביר להניח שהמאבד התייאש מאבידתו.

לבעלי היה חשוב להדגיש לי, כמו הרבה פעמים במהלך השנים, שעם כל הידע הנרחב שצבר בעמל רב מאז שהתחיל את תהליך החזרה בתשובה שלו, זה לא משתווה ללימוד תורה מגיל צעיר, "הלומד ילד לְמָה הוא דומה – לדיו כתובה על ניר חדש, והלומד זקן למה הוא דומה – לדיו כתובה על ניר מחוק" ציטט מהמשנה בפרקי אבות. הילדים שלנו הם ההוכחה. כל כך כיף שזכינו לחינוך על טהרת הקודש. תודה לה' שאנו זוכים לראות ממנו תוצאות, ולרוות נחת כבר כעת.

מקורות: אבות ד, כ. בבא מציעא כא, ב. שו"ע חו"מ סי' רנט

[עריכה: ש. מלומד]

נ.ב. שמות האנשים והמקומות המופיעים בסיפור ההלכתי הינם בדויים