פשיטת רגל
אני אדם רגיל. עמל לפרנסתי ומגיע להישגים יפים. אפשר לקרוא לזה אדם אמיד. בכל מה שקשור לנתינת מעשרות וצדקה, יש לי הוראת קבע אחת לעמותה שאני מכיר מקרוב. בהזדמנויות שונות אני תורם גם סכומים סמליים לארגוני צדקה וחסד מזדמנים, אבל אני לא מאלה שתורמים על כל צעד ושעל.
המקרה שהתגלגל הפעם לאוזניי, היה חריג. הבנתי כי שמעון אדרי, שעד לא מזמן החשבתי אותו כאדם אמיד (בערך כמוני), נאלץ להיכנס להליך 'פשיטת רגל'. הצטערתי מאוד בשבילו. הוא היה בשבילי יותר מסתם חבר, הוא השקיע בעסק שלו מעל ומעבר, ולמרות שהוא אדם חכם וטוב, כנראה שנקלע לקשיים משמעותיים עד שנאלץ לסגור את מפעל חייו.
הידע הדל שלי סביב המושג 'פשיטת רגל' הסתכם בכישורי הדמיון שלי. אני זוכר איך בשיעור 'דף היומי' על מסכת כתובות, הרב הסביר את המשנה: ”הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל” (מסכת כתובות, פרק י"ג, משנה ה'). מדובר שם בסיטואציה של התקשרות בין הורי החתן והורי הכלה, שמתחייבים על הנדוניה שיתנו כל אחד מהם לזוג בעת הקידושין. כעת החותן (החייב) אינו עומד בדיבורו כלפי החתן (הנושה) ו"פושט לו את הרגל". הרב הסביר בכמה מילים את המושג 'פושט רגל'. ואילו אני עיינתי בפירוש רש"י ולאחר מכן שוטטתי בהרחבות של הגמרא המבוארת שהייתה לפניי, זה היה מרתק.
רש"י מציע שני ביאורים למה שהתרחש: אפשרות ראשונה היא, שהחייב התייאש באשר ליכולתו לפרוע את חובותיו, והוא פושט את רגלו קדימה ואומר לנושה, שאין לו דבר מלבד רגלו המלוכלכת בטיט, ומציע לנושה לקחת את הטיט ולגבות ממנו את החוב. צחקתי מהתיאור המעניין והמשכתי לקרוא.
אפשרות שניה היא, שהחייב אומר לנושה שגם אם האחרון יתלה אותו על עץ (ואז רגליו יהיו פשוטות באוויר), אין לו דרך לפרוע את חובו.
ישנם שם עוד ביאורים מעניינים, אך מה שקרה זה, שאחרי עשר דקות קלטתי שאני 'תקוע' עדיין במושג לא ממש רלוונטי למהלך של הסוגיא. והרב כבר לקראת סיום השיעור… מה לעשות, זה קורה לי הרבה…
(אשתי צוחקת עלי שאני זוכר דברים שאנשים אחרים בקושי קוראים. אני צוחק בחזרה, שמי שיוצא מורווח יותר בידע, זה אני, לא הם).
מבחינה מעשית ידעתי שבתהליך כזה כל הוצאה נרשמת, והאפשרויות מאד מוגבלות אפילו לדברים הכי בסיסיים. יש איזה ליווי שמקבלים, כזה שאמור לסייע לעלות על דרך המלך. לדעתי, הקשיים שסביב ההליך הזה מסרבלים מאוד את האפשרות להתקדם משם הלאה. אבל אלה החיים…
עזרה במכולת
דיברתי עם שמעון כמה פעמים, בהם הוא לא שיתף אותי בכלום. החלטתי לא להציק לו עד שהוא יספר מעצמו. זה לקח קצת זמן. כחודש אחרי ששמעתי את הרינונים על מצבו, יצא לי לראות את פניו, חרושות קמטים. הוא סיפר לי עד כמה קשה לו עם העניין. השתדלתי להביע הזדהות ואמפתיה. הוא אמר משפט בסגנון: "אתה צריך לשמוח רפי, שאתה עובד כשכיר עם משכורת מסודרת. לך – אין סיכוי להיקלע למשבר שכזה"!
"אל ייאוש שמעון", העזתי לומר, "אתה עוד תצא מזה בעז"ה. יבוא זמן שתשמח שוב להיות עצמאי מאושר". "הלוואי" נאנח שמעון. "בינתיים אני בקושי מצליח להתמודד עם כל יום, ומפחד מה יביא אתו המחר"… "לפחות היום יש יותר תקוה כלכלית לחדלי פירעון" – ציטטתי משפט שזכרתי מאיזו רפורמה חדשה. "אהמ"… אינפף שמעון באפו, "אני מאד מקווה".
"נסה להיזכר בימים הטובים, שמעון" ניסיתי לעודד, "עכשיו באמת לא פשוט, אני בטוח. למרות שאני ב"ה לא התנסיתי בזה, אבל איך אומרים? 'ירידה זו לצורך עליה'", "עד שכל זה הוא כדאי"? סיים שמעון במנגינת שאלה. חיוך ראשון הופיע על פניו הדאוגות.
כשחזרתי לביתי, גמרתי אומר בלבי לעזור לו. ידעתי באיזו חנות מכולת הוא רגיל לערוך את קניותיו השגרתיות. הגעתי לחנות לדבר בסודיות עם הבעלים, בועז. שיתפתי אותו ברעיון שלי:
"בחודשיים הקרובים, תרשום לשמעון את הכל כרגיל, ואני ערב לשלם לו על הכל". בועז הופתע קצת, אך הסכים.
"בעבר, החשבון של שמעון היה תמיד ב'פלוס'. הילדים שלו היו באים וקונים חופשי" – הוא שיתף. "לאחרונה, המצב התהפך. החשבון עבר להיות על גבול המינוס. מידי תקופה, לאחר תזכורת, שמעון בא לשלם חלק". "עלי" הגבתי. שמחתי שקלעתי לנקודה בה אכן נראה שנדרש סיוע. "במקום להזכיר לשמעון, תזכיר לי". "סגרנו רפי" לחץ בועז את ידי.
יצאתי מהחנות בתחושת סיפוק. לעזור לחבר במצב כלכלי קשה מבלי שהוא יידע. זה אפילו מתן בסתר בצורה כלשהי, לא?
ההתלבטות
עברו עוד כמה שבועות. בועז, בעל החנות ראה אותי יום אחד והזכיר לי: "יש קופה שמחכה לך" הוא קרץ. "אל תדאג" עניתי, "לא שכחתי את הבטחתי. אני צריך פשוט לשקול את העניין אם ואיך לעשות זאת".
"אתה רוצה לומר שהתחרטת"? התפלא בועז. "בעיקרון לא התחרטתי מרעיון החסד" נבוכתי.
"אדאג לכך בלי נדר. תבדוק לי בינתיים בכמה מדובר". ההתחמקות שלי הייתה שקופה.
בועז הרים גבה אך לא התווכח. "אם חל שינוי בהתחייבות – תעדכן אותי" הוא אמר.
המשכתי בדרכי בלי לומר מילה.
האמת היא, שמידת הנזקקות של שמעון עמדה אצלי בסימן שאלה. בזמן שחלף, שמעתי על כמה וכמה אנשים שסייעו לשמעון: אחד העניק לו שוברים לנעליים לכל הילדים, חבר אחר נתן לו זיכוי לחנות ביגוד. הוא קיבל גם תווי קניה מארגון חסד. אני מאמין שלא היה לו כל כך נעים להיות פתאום האדם הנזקק והנתמך, אך כשיודעים שאין ברירה נאלצים לקבל את התמיכה. מן הסתם זה עוזר להרים את הראש מעל הגלים הסוערים.
כל זה גרם לי לתפוס רגע את הראש ולשאול את עצמי: "רגע, מי אמר בכלל שהוא צריך את העזרה שלי בכיסוי חובות החנות?! אם המצב שלו כבר מפורסם, אולי בכלל כבר אין עניין של 'מתן בסתר'?! בסוף הוא עוד יבוא עם כל תווי הקניה ויכסה את כל החוב שלו, ואני ארגיש שהוצאתי כסף, שאולי היה יכול להגיע למטרות של חסד אמיתיות יותר"!
"אני חושבת בכיוון אחר" אמרה אשתי כששמעה זאת: "הרי ההתחייבות שלך לכסות את חובותיו של שמעון במכולת, הייתה לחודשיים בינתיים. מה היית עושה אם בדיוק בזמן הזה הוא היה מפריז בקניות, ומגיע לאלפי שקלים, סכומים שלא היית יכול לעמוד בהם? האם היית מחויב על סמך הצהרה 'באוויר'"?
"האמת, לא חשבתי על זה" היססתי. "חשבתי שהוא מוגבל כעת בהוצאות ולא יתפרע מידי".
"אתה לא יכול לדעת" היא טענה. "אדם שהיה עשיר עד לא מזמן, רגיל להוצאות מכובדות. קשה בבת-אחת לשנות הרגלים ולעבור לחיים בצמצום".
"מעניין מה שאת אומרת" נכנסתי ללבטים נוספים. "ואת יודעת מה"? חשבתי פתאום, "אני נזכר שדבר דומה לזה אומר הרמב"ם".
"מה אתה אומר" היא התלהבה.
"כן. ממש כיוונת לדעת גדולים" חייכתי. "איך מה שאמרתי מתחבר לדברי הרמב"ם"? היא התעניינה.
"רק אמצא את זה בחושן משפט, שאהיה בטוח שאני צודק". הלכתי לסלון, ריפרפתי בספר הרמב"ם ממנו אני מקפיד ללמוד את הרמב"ם היומי. מצאתי את ההלכה הרלוונטית וחיפשתי היכן מתייחס השלחן ערוך לדבריו. תוך שניות אחדות מצאתי את אשר ביקשתי. "חושן משפט סימן קל"א סעיף י"ג", אמרתי בקול לחלל הבית:
"מי שלא פירש קצב הדבר שערב, כגון שאמר לו: כל מה שתתן לו תן לו ואני ערב… להרמב"ם אין זה הערב חייב כלום, וכל הבאים אחריו חלקו עליו, והכי נקטינן". נו, המחבר מזכיר את הרמב"ם הזה, לפיו התחייבות לכסות חוב שאין לו קצבה – אין לה שום משמעות!
זה לא מחייב
החלטתי לגשת למחרת ישירות לבועז. "אני מצטער" אמרתי לו, "לא אוכל בסוף לעמוד בהבטחתי".
"עוד לא אמרתי לך בכמה מדובר" גיחך בועז, "ואתה כבר קיבלת רגליים קרות"?
"תראה" ניסיתי להסביר, "חשבתי שאני יכול להיות נדיב גדול. התחייבתי להיות ערב על כל חובו של מר שמעון. אך בעצם לא התחייבתי על סכום ספציפי. בדקתי בהלכה, לפי הרמב"ם זה לא שווה שום דבר".
"אתה מצטט לי מהרמב"ם. מה עם הפוסקים אחרים"? בועז נאנח. כנראה לא נעים לו לחשוב על כך שייאלץ להתמודד מחדש עם חוב שסימן בראשו כ'פָדוּי'.
"האמת היא שהשולחן ערוך עצמו כותב שכל הפוסקים חולקים על שיטת הרמב"ם והלכה כמותם. אך אני שומר על זכות ה'קים לי' להחזיק בכסף כשיטת הרמב"ם" (ראה ש"ך שם ס"ק טו בשם המהר"י בן לב והמהרשד"ם שאפשר לומר קים לי כהרמב"ם. והוסיף בשם הפרישה [הדרישה] שבדוגמה זו יש יותר מקום לסמוך על הרמב"ם מאשר במקרה המבואר לעיל בסי' ס ס"ב, כי כאן יש שתי ריעותות – אסמכתא בשל "דבר שאינו קצוב", ועוד "אסמכתא דערבות").
"אז אתה פוטר את עצמך מהחוב"?! נאנח שוב בועז.
"תראה" ניסיתי להרגיע אותו. "לפי מה שהבנתי, בתקופה האחרונה שמעון מקבל הרבה סיוע מהקהילה, כך שאני מאמין שבימים הקרובים הוא יוכל להחזיר את החוב, ואתה לא תינזק מֵאֶרֶך-הָאַפַּיִם שהפגנת".
"לו יהי כדבריך" הוא אמר.
"אתה יודע", החלטתי לסיים בווארט נחמד, "בתקופה הזו מזכירים רבות את הפסוק 'ציון במשפט תיפדה ושָׁבֶיהָ בצדקה'". "כן" נדלק משהו בעיניו של בועז. אולי חשב שנמלכתי שוב בדעתי ואני רוצה לשלם לפחות חלק מהסכום. "כנראה לא מה שחשבת", מיהרתי לכבות את התלהבותו. "ישנו ניגון חב"די, בו הוסיפו לפני הפסוק הזה את המילים 'עבדו את ה' בשמחה, בואו לפניו ברננה'".
"מה הקשר" תמה בועז, "הרי זה בדיוק הפוך מעניינם של ימי בין המצרים"?
"בעיקרון אתה צודק" השבתי, "אבל הרבי הסביר לנו איך דווקא באמצעות השמחה אפשר לצאת מהגלות, שהיא סמל לכל הדברים הקשים, בקלות יותר".
"מעניין, הלוואי שנזכה".
"אָמֵן" עניתי ברגש.
