גרביים במבצע

קושי כלכלי ומעידה בחנות גרביים

זו הייתה תקופה קשה בבית מבחינה כלכלית. אני בחור ישיבה. אמי היקרה השתדלה תמיד לצייד אותי בכל מה שצריך עבור בחור השוהה רוב הזמן בפנימייה. אך מה לעשות שגרביים שנקנות בבאזר הכי זול באיזור נשחקות מהר יותר. כך מצאתי את עצמי חצי שנה אחרי תחילת ה'זמן', כשיש לי יותר חורים מגרביים…

בתור בחור ישיבה חרדית זה לא אמור לבלוט מידי, כי רוב היום מתהלכים עם נעליים סגורות. אבל מול החברים לחדר בפנימייה, וגם במקווה.. היה לי מאוד לא נעים.

באיזשהו שלב ניסיתי את כוחי בתפירת החורים, זה החזיק מעמד עוד תקופה קצרה, עד שהגעתי למסקנה שאין מנוס מקניית גרביים חדשות.

מהורי התביישתי לבקש גם סכום כזה, כי ידעתי כמה הם לחוצים וכל שקל מחושב אצלם.

היו בכיסי שקלים בודדים. בחנות אליה הגעתי ראיתי שלט מבצע 1+1 חינם. התלהבתי מאוד. החלטתי לקחת 6 שלשות של זוגות 'גרבי כותנה איכותיות לגברים'. בחישוב מהיר זה יכול להספיק בערך ל-3 שבועות בלי כביסה. מה שנקרא, יחזיק משבת חופשה אחת לשנייה. אם חשבתם שרק ילדים מתרגשים מגרביים חדשות, הייתם צריכים לראות את ההתרגשות שלי.

מה שקרה, זה שראיתי בהתחלה רק את ה'1+1', ולא שמתי לב כמה עולה הזוג האחד הראשון… כשהגעתי לקופה, המוכר אמר לי 60 שקלים. בשביל כל אחד אחר אולי זה היה סכום פעוט, אבל היו לי בכיס רק 20 שקלים, ולא היה לי מאיפה להשיג עוד. גם לא היה לי נעים ללוות מחבר. התלבטתי, ובמבוכה אמרתי למוכר: "אקח בסוף רק 2 סטים". הוא הסתכל בפליאה, אבל המשיך את החשבון כפי החישוב החדש.

קיבלתי שקית ממותגת של החנות "פוזמק", עם 2 סטים, קרי – 6 זוגות בפנים. אמרתי למוכר שאני כבר אחזיר את הגרביים האחרות למדף, שלא יטרח. הוא הגיב בחיוך ואני התקדמתי לתוך החנות, למקום בו היו הגרביים.

החלה מלחמה בליבי: "עד שאתה קונה משהו לעצמך, מותר לך להתפנק קצת. 6 זוגות עדיין לא יספיקו לך". "ובכלל" המשיך אותו קול – "אתה יכול לקחת עכשיו כביכול בהקפה, הרי לבעל החנות לא מזיזים עוד כמה זוגות קדימה אחורה, ולך זה יהיה מאד משמעותי".

הסתכלתי לצדדים. לא היו באיזור עוד אנשים. הכנסתי מהר את הזוגות שלא שולמו לתוך השקית, ברגע האחרון החלטתי להוסיף עוד 2 סטים, ויצאתי מהר מהחנות. המוכר היה עסוק עם לקוחות נוספים, כך שגם אם היה מתבונן, לא בטוח שהיה מזהה את העובדה שנפח השקית עליה שילמתי יותר מהכפיל את עצמו.

הלכתי מהר לישיבה, מרגיע את עצמי שלמוכר יש זכות בהחזקת בחור ישיבה שלומד תורה. אפשר לומר שזה אפילו 'מתן בסתר', חייכתי בעגמימות. לא האמנתי שאגיע לכזה מצב בו אאלץ לגנוב גרביים. 'זו לא גניבה', ניסיתי לשחרר את נקיפות המצפון. 'אני עוד אשלם כשיהיה לי'. אחרי כמה רגעים היצר הוסיף לי טיעון נוסף, 'אולי אכוון עליו בברכת כהנים. זה בוודאי היה מרגיע אותו'. אבל משהו עדיין הפריע לי, 'אם אכוון עליו בברכה – זה יכול להיות ממש ריבית שאני משלם לו. עדיף שלא'. סיכמתי את הסוגיא במוחי.

השתדלתי להרפות מכל הנושא. רשמתי לי באיזה פתק: "קניתי 8 שלשות גרביים, 24 זוגות, המחיר היה 80 ₪ (1+1), שילמתי רק 20, אני חייב לחנות עוד 60 ₪" הוספתי את החתימה שלי כדי להרגיש רשמי. הנחתי לדבר ועברתי הלאה לסדר היום.

בהמשך השנה, מצאתי עבודה קטנה בקשירת ציציות בין סדרי הלימוד בישיבה, הצלחתי להרוויח כמה שקלים בין לבין.

למען האמת, מקרה הגניבה ברח מראשי. עם הכסף השתמשתי לקנות דברים שחברי היו קונים בדמי כיס שמקבלים מההורים, כמו מיני מתיקה לכבוד שבת או סתם ביום של חול, עטים, מחברות ושאר עניינים. אבל אני שידעתי שיקשה להורי לעמוד בזה, שמחתי להקל מעליהם את העול ולקחת אחריות אישית. אמי לא התעניינה יותר מדי בהוצאות, כנראה שיערה שאם אני לא מבקש – אני מסודר, והיא שמחה בכך.

חשבון נפש באלול

הגיע זמן אלול. זמן חדש בישיבה.

בסוף השיעור הראשון שנמסר על ידי ראש הישיבה, הקדיש הרב כמה דקות לדברי התעוררות בהקשר עם הימים הנוראים. הוא הזכיר את המשל הידוע של אדמו"ר הזקן אודות 'המלך בשדה', אחר כך סיפר את הסיפור על היהודי שאמר שהוא לא מפחד מהמשפט כי "אבא שלי הוא השופט". "החסידות לימדה אותנו שבאמת אבינו הוא אב הרחמן, אך יחד עם כל הטוב והחסד שמושפע עלינו, צריכים להתעורר גם לקראת יום הדין במשמעות הפשוטה שלו, לפעמים  כבר לא זוכרים זאת".

"צריך לשים אל ליבנו את ה'בין אדם לחבירו'. אנחנו משתדלים להיות יהודים טובים, אבל לכל אחד יכולות להיות נפילות. מלחמת היצר קיימת כל הזמן. כל אחד צריך לעשות חשבון נפש".

שמעתי את המילים 'חשבון נפש' ונרעדתי. נזכרתי בגרביים שבינתיים עדיין משרתות אותי נאמנה, אבל התשלום עליהן טרם הועבר לבעל החנות. "שילמתי רק רבע מהמחיר שהייתי אמור לשלם, וזה עוד היה מבצע חצי-מחיר" נזכרתי.

קמתי בנחישות. "אני חייב להחזיר את החוב" אמרתי לעצמי. קלטתי פתאום שאנחנו עדיין באמצע השיעור ואני נסחפתי עם המחשבות.

"רצית להוסיף משהו"? שאל ראש הישיבה. "אהמ…", אילתרתי מהר, "רציתי לומר שזה מאוד חשוב מה שאמרתם. תודה".

קול צחקוק נשמע לצידי. ידעתי שסוג התגובה שלי לא מקובל. התיישבתי מבוייש, אבל לא היה אכפת לי. ידעתי מה אני הולך לעשות.

מבצע ללקוחות או לגנבים

בהפסקה הבאה הלכתי מהר לכיוון "פוזמק", חנות הגרביים. מיששתי בכיסי את 60 השקלים. שאולי עבור מישהו אחר הם סכום פעוט, אך אלי הגיעו לאחר עמל ויגיעה.

הגעתי אל המוכר, ובבושה סיפרתי את המקרה. אמרתי לו: "חודש אלול עכשיו, והתעוררתי לתקן את אשר שגיתי". הוא חייך למשמע המשפט המליצי, ואמר: "כל הכבוד. אני מעריך מאוד את היושר שלך". הוצאתי את הפתק ששמרתי עם הפירוט, והבאתי את הסכום המדויק.

פניו של המוכר התעגמו. "תראה בחורצ'יק, אני מאוד מעריך את הרצון שלך, אבל תבין, בזמן שאתה קנית, הגרביים היו בהנחה. עכשיו המחיר הוא מחיר מלא. לעניות-דעתי, אם אתה כבר רוצה לחזור בתשובה ולהחזיר, אתה צריך לשלם מחיר מלא, כמו שהיית משלם בלי המבצע".

הוא אמר את הדברים באדישות, אך אני הרגשתי איך הדם אוזל מפני. "מ-מה פירוש"? גמגמתי.

"מה שאתה שומע" הוא השיב.

התעשתתי. "אני נזכר, שבמשנה בבא קמא (צג ב) למדנו כלל, שכל הגזלנים משלמים כשעת הגזלה. נדמה לי שהרב אמר בשיעור שכך גם נפסק להלכה. ולפי זה לכאורה אני צריך לשלם כפי שהיה המחיר בזמן שגזלתי, המחיר עם ההנחה" [ראה שו"ת הרא"ש כלל צד סי ז, השולח יד בפקדון משלם כשעה ששלח יד אפילו אם אחר כך התייקר].

"תקשיב נשמה" אמר המוכר, "אני רואה שאתה בחור למדן. אבל אם אתה כבר בא לדייק בהלכה, תבין שזה לא כך".

"למה"?! לא הבנתי.

"הרי המחיר הקבוע של הגרביים הוא גבוה יותר. ההנחה שעשיתי נועדה למשוך לחנות קליינטים נורמטיביים, לא, לא כאלה שהם איך לומר בעדינות, גונבים.. שאולי ירגישו פחות נקיפות מצפון שהם גנבו דבר ששווה גם כך בזול… ההנחה היא לא לגנבים, ולכן בוודאי שתצטרך לשלם את המחיר האמיתי".

נזכרתי בבדיחה על ילד שהלך עם אביו לחנות אופניים. האבא התמקח עם המוכר על המחיר, כשלבסוף הצליח 'להוריד' אותו ואף שילם לו בצ'ק דחוי כלשהו. כשיצאו מהחנות, שאל הילד: "אבא, בשביל מה התמקחת עם המוכר על המחיר? שנינו הלא יודעים שאין לצ'ק כיסוי והוא יחזור בכל מקרה". האבא ענה בחיוך: "כן חמוד, לפחות שהמוכר הצדיק הזה יפסיד פחות כסף".

סיפרתי למוכר. הוא צחק ואמר: "אתה נראה בחור פלפל, אבל זה לא יעזור לך אם לא תוכיח לי לָמה מספיק שתשלם רק חצי מהמחיר האמיתי של הגרביים".

אמרתי לו: "אני צריך להוסיף את הפלפל למנה העיקרית".

היה רגע של חוסר הבנה בעיניו, אז הבהרתי: "אתייעץ עם הרב בישיבה. יש כאלה שחושבים שהרבנים בישיבה יודעים רק גמרא, אבל ב"ה הרב יודע גם הרבה תורה והלכה. מה שהוא יפסוק לי יהיה מקובל עלי. מקובל גם עליך?!" שאלתי.

"מקובל בהחלט". הוא הסכים.

כך יצאתי בינתיים בלי לשלם כלום. הוא כנראה סמך עלי שאחזור שוב. והוא צדק.

ניגשתי בחשש קל אל ראש הישיבה. הוא ישב במקומו שקוע בספר. הדוגמא האישית שהוא נותן לנו התלמידים – היא לא משהו שרואים כל יום. עכשיו, אחרי השיעור האחרון הרגשתי יותר בנוח לשתף אותו במה שקרה. היה לי חשוב להדגיש שעכשיו ב"ה המצב הכלכלי הרבה יותר טוב, שלא ינסה לערב איזה ארגון צדקה. אני לא מסכן. אני בחור אחראי שלוקח אחריות ומשיב גזלה.

הרב שמע בסבלנות את פרטי המקרה. הוא חזר על מה שאמרתי בהתחלה, ואחר כך הוסיף:

"המוכר שלך צודק בכך שגנב רגיל צריך להחזיר מחיר רגיל, כי 'מבצע' נועד ל'קונים' ולא ל'גנבים', אבל כיון שאתה מעיד על עצמך – וכפי הנראה המוכר מאמין לך – שכאשר לקחת את הגרביים היה בדעתך לשלם עליהם, ובגלל זה לקחת אותן בכפולות, כלומר היית כמו 'לקוח' שקונה בהקפה, רק שעשית זאת ללא רשות המוכר ולכן זה מוגדר 'גניבה', אבל קשה לקבוע באופן חד משמעי שבגלל זה אתה לא כלול במבצע, והמוציא מחבירו עליו הראיה".

"ראיתי 'ווארט' מעניין", עבר הרב לפתע נושא, "כתוב בגמרא (יומא פו, ב) שתשובה אמיתית היא כזו שאם החוטא יעמוד באותה סיטואציה שבה חטא בעבר – יתגבר על עצמו כעת. זה מתחבר עם הביטוי ההלכתי שכל הגזלנים 'משלמים כשעת הגזילה', כלומר, כשהם עושים תשובה הם צריכים לעשות זאת באותה עוצמה כפי שהיה בשעת הגזילה ולהתגבר ולעשות את ההיפך מהעבירה". [שלחן מלכים, ויזניץ, ח"ג עמ' ריא בשם הדמשק אליעזר].

עכשיו כבר הבנתי שהרב לא באמת עבר נושא, אצלו התורה כולה היא יחידה אחת, גמרא, הלכה, ווארטים חסידיים – הכל עניין אחד.

"לפי זה" סיכם הרב, "יש מקום לומר, שאמנם נכשלת בגניבה, אך כיון שמתחילה רצית לשלם – אתה יכול להסתפק במחיר שעלו הגרביים בעת הגזילה".

"רצית לומר עוד משהו"? שאל ראש הישיבה.

"אהמ, רציתי לומר שזה מאוד מחזק הדברים. תודה". המשפט היה מוכר לי. נזכרתי בשיעור שזירז אותי להשיב את הכסף, ואולי גם ראש הישיבה נזכר, כי הוא חייך יחד איתי. "שיהיה בהצלחה, וכתיבה וחתימה טובה" הוא סיים באיחול המקובל בימים אלו, והוסיף לחיצת יד.

רגע לפני שרצתי החוצה לחנות הוא אמר: "ועדיף שתחכה כבר להפסקה הבאה, שלא יהיה על חשבון לימוד תורה. זה לא פיקוח נפש". חייכתי ונשארתי בבית המדרש , מקיים גם לימוד המביא לידי מעשה.

[עריכה: ש. מלומד©️]

נ.ב. שמות האנשים והמקומות בדויים