אינסולין קפוא

טובה של טעות

"אלי, תוכל לעשות לי טובה"? פנה אלי מוטי, חברי הטוב.

זה היה רגע לפני היציאה שלי מהישיבה לחופשת 'בין הזמנים' של חודש תשרי. רוב הבחורים כבר סיימו את ארגון המזוודות ויצאו לכיוון תחנות האוטובוס.

"יש לי אוטובוס עוד 10 דקות, והבא אחריו יוצא רק בעוד 3 שעות" המשיך מוטי.

"כן, כולי כאן לרשותך"! אמרתי תוך קידה מעושה.

הוא חייך, "קניתי 2 אריזות של אינסולין. הפתוחה תשמש אותי בחודש הקרוב והיא יכולה להישאר בחוץ. האריזה הסגורה צריכה להישמר בקירור. אני חושש שהיא תתקלקל בדרך, אז חשבתי לשים אותה במקרר שלך בפנימייה עד אחרי החגים. בטח לא מנתקים את החשמל בחדרים בתקופת בין הזמנים. זה מאוד יעזור לי".

"מצוין, בשמחה" השבתי, וכבר הושטתי את ידי לקחת את האריזה.

"במקפיא אמרת, כן?"

"לא, לא במקפיא" הוא הדגיש, "רק במקרר, שם זה יישמר ולא יתקלקל".

"בסדר גמור". לקחתי ממנו את החפיסה והוא כבר התחיל לרוץ במסדרון. "תודה רבה, עזרת לי מאוד"! אמר שוב, "אני רץ 'לתפוס' את האוטובוס"! סיים מתנשף, מסובב את ראשו לכיווני.

"להתראות! תיהנה"! הפטרתי אחריו. אני גר פחות רחוק מאשר מוטי, וגם תדירות האוטובוסים אל העיר שלי גבוהה. לא אכפת לי להתעכב עוד 10 דקות בשביל חבר.

הסכרת של מוטי לא ניכרת כלפי חוץ. ההתמודדות שלו אישית לגמרי. אם נוצרה הזדמנות שאני יכול לעזור לו, אז באמת בשמחה.

חזרתי לחדרי בפנימייה, פתחתי את המקרר, הכנסתי את החפיסה בחופזה ופניתי לצאת ממתחם הישיבה כשהמזוודה שלי בידי.

יום הכיפורים עבר עלי בהתרוממות הרוח. לאחריו, הכנות נמרצות לחג הסוכות. גם החג עצמו היה עמוס כמובן בחוויות רוחניות וגשמיות.

בערב ראש חודש חשוון, מצויד במזוודה מלאה כל טוב, יצאתי לדרך אל הישיבה.

הגעתי אחרי נסיעה קצרה. ציפיתי לפגוש את חבריי שבאו ממרחק. לא נפגשנו כמעט חודש תמים. היו גם כאלה שחזרו לבתיהם בחו"ל וציפיתי להחלפת חוויות מרתקת בימים הקרובים.

הספקתי כמה חיבוקים עם חברים, בדרך לחדר. כל כמה דקות עצירה וברכות 'שלום עליכם' לבביות. "כמה טוב להתראות שוב".

קיפאון מפתיע

הגעתי לחדר, ראיתי שם את מוטי. הבעת פניו לא הייתה ברורה. חשבתי, אולי קשה עליו החזרה לשגרה. אודה כי גם לי קשה להתנתק מההווי החמים של הבית, אך בתור בחור שאוהב חברים, שמחתי גם לחזור.

"שלום מוטי, מה שלומך"? ניסיתי להישמע מתלהב. הוא ענה בטון רגוז במקצת: "בסדר, ב"ה, הכל טוב".

"איך היו החגים"? ניסיתי לפתח שיחה, בעודי מניח את המזוודה על המיטה.

"היה נחמד", הוא ענה סתמית.

"לפי הטון שבו אתה עונה, נשמע שלא הכל טוב ונחמד כל כך", אמרתי בעדינות.

"אי אפשר להסתיר ממך אלי, אה"? הוא ענה בחיוך מר.

"קרה משהו"? נבהלתי פתאום.

הוא ניסה להתחמק, אך בסוף הפטיר: "זה האינסולין. אצטרך לקנות עכשיו חדש".

"מה, אב-הבית החליט לכבות את החשמל בחדרים?", נזכרתי בטובה שעשיתי לו בערב כיפור, וניסיתי לחבר הקשרים מהר.

"לא" הוא עיקם את פיו. "אתה התבלבלת, שמת את האריזה במקפיא במקום במקרר".

"אוי באמת"? תפסתי את הראש. "איך זה יכול להיות? אני זוכר ששאלתי אותך בפירוש ועשיתי לפי מה שאמרת".

"אז כנראה שבכל אופן שכחת מה הסברתי והקפאת במקום לקרר".

"וואיי, ממש לא נעים לי" הגבתי. "ואין לזה תקנה? כאילו, לא יעזור להפשיר ולהשתמש בחזרה"?

"לא, לגמרי לא יעזור" ענה מוטי. "זה לא כמו מיץ שאתה יכול להקפיא ולהפשיר. זו תרופה שההרכב בה נהרס במקפיא. אאלץ לזרוק וזהו". מול עיני הוא לקח את החבילה והעיף אותה אל הפח הקטן שבקצה החדר. קליעה מדויקת יש לומר, אך זו לא הייתה הסיטואציה להחמיא על הקליעה.

"לא נעים" אמרתי שוב במבוכה. "לגמרי לא התכוונתי" התנצלתי, "חשבתי שביצעתי את ההוראות כמו שצריך, ולא ידעתי שטעות נפלה בידי. עוד הרגשתי טוב עם עצמי שבזכותי הספקת את האוטובוס מהר יותר" נקפתי את עצמי.

"טוב, לא נורא" ניסה מוטי להרגיע. "הכל בהשגחה פרטית".

"השגחה פרטית של חבר פרטי מוכשר" אמרתי בחמיצות.

"אני רק מקוה שבית המרקחת פתוח עכשיו" אמר מוטי, בלי להתייחס למשפט שלי, "ושיתנו לי בקלות, למרות שקניתי לפני חודש 2 חבילות".

"כמה זה עולה"? התנערתי פתאום. אולי אני חייב לשלם את הנזק שגרמתי.

"זה בערך 150 ₪ לחפיסה" הוא אמר.

"אואה" הופתעתי. לא ידעתי שזה הסכום שהוא משלם כל חודש כדי לחיות חיים נורמטיביים, מה שאחרים מקבלים בחינם ואולי לא מספיק זוכרים להודות על כך לה'.

כנראה שנראיתי עכשיו כמו שמוטי היה נראה לפני 2 דקות, כי הוא אמר פתאום, "אבל לא נורא אלי, אני חושב שזה נקרא גרמא. אתה גם היית שומר חינם" הוא הוסיף, אולי בניסיון לעודד שאני בסדר. אבל אני יצאתי מהחדר בהרגשה של ממש 'לא בסדר'.

לקיחת אחריות

"אני חייב לבדוק מה אומרת ההלכה על מקרה כזה" אמרתי. "האם זו שגגה שמתקבלת ואני פטור, או שזו כן בעיה שלי ועלי לשלם את המחיר".

יצאתי מהחדר וביקשתי מאחד החברים פלאפון. אצלנו לרוב הבחורים אין פלאפון אישי. חייגתי במהירות הביתה וסיפרתי לאבי את הסיפור בקצרה. הוא הקשיב ברצינות ואמר לי שהוא יברר מה ההלכה קובעת במקרה כזה. "תיצור שוב קשר בערב" הוא סיים.

כל אחר-הצהרים הראשון שלי עבר עליי במתח.

התקשרתי בתשע וחצי. אבא שלי אמר לי קצרות, שהוא בירר את זה ואני חייב.

"אל תדאג, אני לוקח שמונים אחוז מהנזק עליי, ואת השאר אני רוצה שאתה תשלם מדמי הכיס שלך. זה חשוב בשביל האחריות האישית". אבא שלח לי את הכסף באמצעות חבר-שכן שהיה אמור להגיע לישיבה רק מחר.

למחרת התקשרתי להודות לאבי על הנדיבות. ושאלתי אותו אם הרב גם הסביר משהו. אבא אמר לי שכן, בהלכה יש דיון אם שכחה זוהי פשיעה או לא. "תראה, הקב"ה ציוה אותנו ללבוש ציצית כדי שלא נשכח על המצוות, כי אם היינו שוכחים על המצוות אולי זה היה יכול להיות עילה להיפטר מעונש בטענת שגגה או אונס" [ראה שו"ת שבות יעקב ח"ב אבן העזר סי' קמח. שו"ת בית יעקב סי' ע ועוד].

"אבל שומר חינם בכל מקרה חייב על זה. כי שומר חינם קיבל על עצמו התחייבות יתירה. לשמור על חפציו של אדם, זה אומר לקחת אחריות שהם לא יאבדו – אפילו בגלל שכחה. לכן הוא צריך לקחת אחריות גם על זה" (שו"ת מהרי"ק שורש קנג. שו"ע חו"מ סי' קפז ס"ד. סי' רצא ס"ד. סי' קכא סי"א).

כללי גרמא

"ומה עם מה שמוטי אמר בהתחלה, שמדובר כאן בסוג של גרמא"? שאלתי את אבא.

"הוא קצת צודק" הסביר אבי בקול למדני, "כי הנזק לתרופה לא התרחש מיד כשהכנסת את התרופה למקפיא ולכן זה קצת כמו גרמא – שבה האדם פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים כשעשה במזיד, ואתה לא חשוד בעיניי כמי שרצה להזיק בגרמא במזיד, נכון?!"

"נכון" הודיתי, "רציתי לעשות טובה, שלבסוף התבררה כרעה".

"מצד שני, כיון שהנזק הוא ודאי, כלומר היה ברור שההכנסה למקפיא תגרום לנזק, זה לא ממש 'גרמא', זה יותר דומה לאדם שיורה חץ וברור שבעוד כמה שניות החץ יפגע בעצם כלשהו, אותו דבר כאן שיהוי הזמן הוא ודאי ולכן זה נקרא נזק ישיר, אתה מבין"? שאל.

"כן אבא, זה מזכיר לי את מה שהסברת לי פעם על הבעיה במפסק-גרמא בשבת, שהרבה פוסקים טוענים שזה לא הופך את הפעולה ל'גרמא' ואיסור דרבנן, כיון ששיהוי הזמן בין רגע הלחיצה ועד להתרחשות הפעולה הינו מובנה וקבוע, ולכן זה נחשב משהו ישיר".

"נכון", אמר אבי, "מפסק-גרמא כזה שמבוסס רק על שיהוי זמן בין הלחיצה לבין הפעולה דומה יותר לנורת פלורסנט שלוקח לה זמן עד שנדלקת כולה ובכל זאת, ההדלקה שלה אינה נחשבת כחילול שבת בגרמא כיון שזה מובנה לפעול כך".

"אז למרות שההנחה במקפיא לא גרמה שהמוצר יינזק מיד" סיכמתי, "עדיין האשמה עלי, כי הפעולה הזו גרמה בסוף לקלקולו".

'לוּ רק הייתי נזכר אחרי כמה דקות ומתקן את הנעשה, זה עוד היה בסדר' חשבתי לעצמי. מה לעשות שהנזק התגלה רק לאחר כמה שבועות…

"אכן כן" סיים אבא.

כשהבאתי למוטי את הכסף הוא היה די-המום. הוא אמר "באמת שלא ציפיתי". אבל אני עמדתי על כך שהוא ייקח. לעצמי חשבתי 'לא מספיק שהוא מתמודד עם הקושי הבריאותי, עכשיו גם עם הקושי הכלכלי?! לפחות בזה אקל עליו במשהו.

[עריכה: ש. מלומד©️]

נ.ב. שמות האנשים והמקומות בדויים