פרוכת פורחת

תפילת ערבית אחרונה לשנת תשפ"ג.
רוב החבר'ה מרגישים ברגעים אלה
תחושת רעננות של התחלה,
אצלי זה מסמל את הסוף של ההכנות.
אני עובר על רשימות המתפללים,
מסדר בצורה שונה את מחיצת עזרת הנשים
שמתרחבת בימים אלה על חשבון הגברים,
שאריות מדבקות מקולפות עם חלקי שמות
מפנות את מקומן לטובת חלוקה מחדש
של מקומות הישיבה, "איש איש למטה אבותיו".

אתמול, בשעת לילה מאוחרת,
אחרי שהילדים כבר נמו את שנתם,
התפתח דיון ביני לבין זוגתי
מה דורש יותר 'מלאכת מחשבת' –
האם קביעת מקומות ישיבה לתלמידות בכיתתה
או שיבוץ המקומות בבית הכנסת.
"אלי באים כל השנה בתלונות,
פעם זה המזגן, החלון,
השכן שיושב לידי וכו' וכו'".

אשתי דווקא חיזקה את דבריי,
"אמנם גם אני שומעת טענות מהתלמידות,
אבל סידור מפת מקומות הישיבה
היא כמעט האחרונה מתוך מה
שהייתי מכניסה ברשימת האתגרים
של מחנכת בכיתה.
ממורה מצפים שתיקח אחריות על כל
דבר שמתרחש בכיתה, גם אם הוא
ממש לא קשור אליה.
אתה רואה את שיחות הטלפון
שאני מקבלת בשעות-לא-שעות,
ומי כמוך יודע על אלו שטויות…".

לא הפרעתי לה בתיאור
הקשיים בחייה כמורָה.
כך לימדו אותי לפני החתונה,
"כשהאישה מספרת בעיה –
היא לא מחפשת פתרון,
היא מעוניינת באוזן קשבת".
אבל ביני לבינכם –
אני עדיין חושב שהעבודה של גבאי
קשה יותר ממורה, בעיקר משום
שהיא מתוגמלת הרבה פחות.
המורים מקבלים לפחות בפורים
ובסוף שנה הוקרת תודה מההורים,
אבל את עבודת הגבאי בדרך כלל
'לא נהוג' להוקיר,
מבחינים בה רק כשהיא חסרה,
ומשתדלים לבוא בתלונות
על כל פינה שאינה מושלמת.

פעם באיזה בוקר שאחרי
סעודת-הודיה שנערכה בבית הכנסת,
נגשו אלי כמה מתפללים כדי לנסות
להבין מדוע הרצפות מלוכלכות.
החוותי להם באצבעי לכיוון בו
מונחים כלי הניקוי…
היה נראה שהם לא הבינו את הרמז.
בלעתי את העלבון בשתיקה
והגעתי כשעה לפני מנחה
יחד עם בתי הבכורה שסייעה בניקיון.

זה לא שאני אוהב להתלונן,
זו זכות גדולה ותמיד אני מספר
לילדיי על אביו של רש"י הקדוש
שזכה לבן רבן של ישראל בעקבות
שטאטא את בית המדרש בזקנו.
אבל כנראה שהילדים שלי הם לא רש"י
ומסתבר גם שאני לא אביו,
ואני צריך קצת לעבוד על עצמי
כדי להגיע לדרגתו.

בכל אופן, למדתי לעטות על עצמי
'שריון קשקשים' שמחליק מעלי תלונות.
אדמו"ר הזקן מסביר בתניא
איך שכל מטבע צדקה היא עוד קליפה
בשריון חזק שמגן על האדם.
אצלי ההרגשה היא
של קליפות מסוג אחר.
בכל אופן עבודת הבירורים
של קליפת נוגה…
אשתי הזכירה לי פעם
שגם בעבודה שלי יש משהו
של עשיית צדקה בגופו
כך שאני מוגן גם בגשמיות וגם ברוחניות.

מה שעוזר לי להתנהל ברוגע יחסית,
זו רשימת המטלות המסודרת שלי,
הן בזמנים של שגרה
ובפרט בתקופות החגים.

אבל מה שקרה בליל ערב ראש השנה –
תפס אותי לא מוכן.
כמו תמיד, לקראת ערב היום הקדוש
אולם בית הכנסת היה כבר
מאורגן ומצוחצח למשעי.
רק כשהגעתי לתפילת ערבית
קלטתי פתאום שאת הפרוכת הלבנה
שכחתי לתלות.
במשך השנה תלויה פרוכת
מהודרת בצבע בורדו
עם רקמה מיוחדת ויפה,
אך לרגל הימים הנוראים
פורסים פרוכת לבנה
המעוטרת אף היא בפסוק מתאים.
לא חקרתי את טעם המנהג,
אבל אולי זה כדי להזכיר את
עניין הכפרה והניקיון מהחטאים.

כשהבחנתי בחסרונה של הפרוכת,
החשתי פעמי לעבר מחסן בית הכנסת
שם מונחים בשלווה כסאות שבורים,
שולחנות פִסחים ועוד כמה גרוטאות
שאף פעם אין זמן לוודא מדוע הם שם.
אין זמן?! עכשיו גם אם אין זמן
אני חייב למצוא את הפרוכת הלבנה.
זכוּר לי בבירור שהפרוכת הייתה
בארגז לבן בארון ה'כתר' במדף העליון.
עכשיו היא לא שם.
בחיפזון פתחתי ארגז אחרי ארגז,
מנסה להבין היכן יכולה להסתתר
פרוכת בגודל יחסית מכובד.

הדקות עוברות ואני לא מוצא.
קראתי לעזרה לנחום,
חבר נאמן ממתפללי בית הכנסת.
נמרץ שכמוהו הפך יחד איתי
את כל המחסן, וככל שנקפו הדקות
הבנו שהפרוכת כנראה
פרסה כנפיים ועזבה ליעד בלתי ידוע.

"ברכו את ה' המבורך",
"אוי", תפסנו את הראש,
"ברוך ה' המבורך לעולם ועד".
תוך שאני כורע ונתקע בסטנדר סורר
הזדרזנו להיכנס לבית הכנסת
להצטרף לתפילה.
לא כך דמיינתי את תפילת ערבית
האחרונה של השנה,
ונראה לי שכמוני חברי.
בסיום התפילה התנצלתי
שגזלתי מזמנו ומאיכות התפילה שלו.
"אה, זה בסדר" הניף ידו בביטול,
"השאלה החשובה עכשיו היא
מה תעשה עם הפרוכת הנעלמת",
"הפרוכת המעופפת",
תיקנתי אותו בחיוך מאולץ.

ניסיתי להרים כמה טלפונים
כדי לגלות שבכל בתי הכנסת
משתמשים בדיוק עכשיו בפרוכת הלבנה
וזה ממש לא הזמן שהם יכולים
להשאיל אותה עבורנו.

לא נותרה לי ברירה,
ולמחרת מיד אחרי התרת נדרים
יצאתי עם בתי לחנות טקסטיל קרובה.
בחרנו כמה מטרים של בד קטיפתי לבן מעוטר
שייראה מכובד ככל האפשר,
ובעבודה מאומצת של כמעט שעתיים,
רוכנת על מכונת התפירה –
הצליחה בתי להתקין לולאות ולהוציא תחת ידיה
משהו שדֵי-דומה לפרוכת.

מראֶה הפרוכת המשונֶה
לכד את עיניהם של כל המתפללים,
אך לשמחתי אף אחד לא אמר לי מילה
מלבד "לשנה טובה תכתב ותחתם"
ועוד איחולי "שנה טובה" מקוצרים.
רק כשהתחיל בית הכנסת להתרוקן
ניגש אלי ר' זבולון, מ'נכבדי העיירה'
כפי שאני מכנה אותו בציניות בליבי,
ותוך ברכת שנה טובה הוסיף:
"אני לא יודע איזו קומבינה עשית לפרוכת,
אבל זה לא מתאים לבית הכנסת שלנו,
אנחנו לא איזה בית חב"ד במזרח הרחוק.
הייתה לנו פרוכת מרשימה
ששווה כמה אלפי שקלים,
שמא דמות הנשר והכרובים
הרקומים עליה גרמו לה להתעופף",
סיים תוך שהוא נהנה מההומור שלו.

הסברתי לו בעצב את מצב הביש אליו נקלעתי,
"נראה אחרי החג איך להשיג פרוכת חדשה,
כך שאולי עד יום הכיפורים היא
תפאר את בית הכנסת שלנו".
הוא הנהן בהסכמה,
אך לא יכול היה שלא לסנוט בי:
"נו, שלימזלים צריכים לשלם את המחיר".
התרתחתי.
רק מפני קדושת היום לא עניתי.
הבנתי שהוא רומז לי שהמחיר של
פרוכת חדשה אמור ליפול על כתפיי.
מה נראה לו, שמעסקי הגבאות
ועבודתי כשכיר בחנות טמבור
אני מרוויח מיליונים כמו הגבירים
שאנו מנסים להתרים לבית הכנסת?!

את יתרת היומיים הקדושים השתדלתי להעביר
תוך ניסיון להתעלם מדבריו של ר' זבולון,
ומיד אחרי ראש השנה רכשתי
מקופת בית הכנסת פרוכת חדשה.
"אחרי החגים, אבדוק עם הרב מהי ההלכה",
הרהרתי תוך שאני דוחק
את העניין לירכתי מוחי.

'אחרי החגים' הגיע,
וכולנו התעטפנו באבל הנורא
בעקבות הטבח שבוצע על ידי שונאי ישראל.
מספר הנרצחים הי"ד הלך וטיפס אט אט
כלפי מעלה, וההתחזקות באמונה
הייתה מוכרחת כמו אוויר לנשימה.

כמו הרבה יהודים, התחלתי לפשפש במעשיי,
סוג של 'יום כיפור' שני…
אבל בהקשר אחר לחלוטין.
פניתי אל הרב וסיפרתי לו את
השתלשלות האירועים.
התגובה של הרב די הפתיעה אותי:
"פטור".
"ככה?!" שאלתי.

"תראה, על פי דין אתה נחשב 'שומר חינם'
שפטור מגניבה ואבידה.
יש דעות שגם אם היית מקבל
כמה שקלים על עבודתך –
השכר שלך אינו בעבור
'שירות שמירת חפצים', אלא בגין
עבודתך המסורה.
כך ששמירת החפצים
היא בהחלט שומר חינם".

מקורות:
שו"ת הרשב"א ח"ה סי' קסו. שיטת הקדמונים לתלמיד הרשב"א, ב"מ מב א. העיטור אות פ, פקדון דף עא, ב. בית הבחירה ב"מ מב א. חבל נחלתו חי"ג סי' נג. ובענין אם גבאי בית כנסת נחשב שומר חינם או שומר שכר הוא מחלוקת הפוסקים, ראה כנסת הגדולה הגה"ט סי' רצט ס"ב, בשם שו"ת הרשב"א החדשות מכתב יד סי' רסא. שו"ת בעי חיי סי' ריז. אבני נזק או"ח סי' שכו, נתיבות המשפט משה"א סי' עב ס"ק יט, אולם ראה שו"ת מהר"ם אלשקר סי' עא, שו"ת מהרי"א הלוי ח"ב סי' מט, שו"ת אמרי יושר ח"ב סי' קפה, שו"ת משפט צדק ח"א סי' כא, והמוציא מחבירו עליו הראיה.

[עריכה: ש. מלומד ©️]

נ.ב. שמות האנשים והמקומות המופיעים בסיפור הינם בדויים.

להרשמה לדיוור השבועי לחצו: 
https://avodatlev.minisite.ms/4