"אני לא מאמינה שזה קורה לי"! נורת האזהרה הבהבה מספר פעמים במהלך הנסיעה, מאותתת כי הדלק עומד להיגמר. מאחר שהמוסכ'ניק שלי אמר לי שמדובר כנראה בבעיה בלוח המחוונים ולא במד הדלק, לא מיהרתי לתחנת הדלק. אך הרעשים מהחלק הקדמי של הרכב לא הותירו ספק. הדלק כנראה נגמר, ואני נותרתי כאן בין שמים לארץ. אם אדייק, בין ארץ לארץ.
זה היה ביום חמישי בלילה. בעלי נסע עם הילדים לרבי, כך ששמחתי לקבל את ההזמנה מאחותי חני, שגרה באיתמר. בעלה אף הוא נסע לחו"ל לצורך עסקיו, כך שמצפה לנו שבת חווייתית בחברת ילדיה העליזים.
כך, בעודי נוסעת על כביש 60 ומגלה שלא אמדתי נכון את המרחק בין כפר חב"ד ליעד, התברר לי שאני נוסעת על אדי הדלק האחרונים. הפעלתי את אותות המצוקה וחיפשתי מפרץ להגיע לעצירה לפני שיהיה מאוחר מידי.
יצאתי מהרכב תוך כדי רפרוף על רשימת אנשי הקשר, וחייגתי לסוכן הביטוח שלי. בעודי מסתובבת סביב הרכב, הבחנתי כי הרכב נראה שוקע. מבט מהיר לעבר הגלגלים הקדמיים הבהירו לי שהמוסכ'ניק צדק. הרעשים ששמעתי לא היו מהמנוע אלא מהצמיגים המפונצ'רים. נורת הדלק אכן הבהבה לחינם.
הידיעה הזו לא הביאה לי הרבה נוחם. אני תקועה כאן עם רכב ושני גלגלים מפונצ'רים במיקום לא בטוח במיוחד. השיחה עם סוכן הביטוח לא הקלה עליי, מסתבר שלפי החוזה הם לא מחוייבים להסעה למי שנתקע באיזור יהודה ושומרון.
"בנוגע לרכב – נשלח מחר גרר", הבטיח הסוכן. "אבל באיזור הזה הרכב לא יישאר כאן עד מחר! בני-דודנו אוהבים את הדגם הזה", מחיתי באוזניו האטומות של הסוכן.
לא נותרה לי ברירה, והתחלתי לחפש בעצמי מספר של גרר. כשניסתי לשלוח מיקום לאחד הגוררים שאמר לי שיבדוק אם הוא יוכל לבוא, נחרדתי לגלות שעצרתי דֵי סמוך לחווארה, המקום הזכור לשמצה בזמן האחרון. נכנסתי מיד בחזרה לרכב ונעלתי את הדלתות ליתר ביטחון. אמנם חלונות הרכב שלי אינם ממוגנים מפגיעות אבנים, אבל ככה בוודאי בטוח יותר מלהיות חשופה בחוץ…
דרך המראות ראיתי רכבים עם לוחיות רישוי ירוקות חולפים על פני. למזלי הם כנראה ממהרים, אבל בראש שלי בכל אחד מהם מחבל פוטנציאלי, ה' ישמור… שעת הלילה המאוחרת לא הוסיפה לרוגע שלי. התחלתי לחוש את הלב שלי דופק בפראות.
ברצינות, מה עושים במצב כזה? אני לא רואה באופק רכב עם נהג יהודי, ואין לי שום ניסיון בהגנה עצמית. הרגעים שחולפים מעצימים את הפחדים שלי. "למה לא נסעתי דרך קדומים?" ייסרתי את עצמי. אחותי אמרה לי שהכפרים באיזור קדומים אינם עוינים כמו חווארה. "חבל שלא שמעתי בקולה. העדפתי לחסוך כמה קילומטרים. ממש 'דרך קצרה וארוכה' שמדובר עליה בדף השער של התניא", הרהרתי.
בראשי עפים תסריטי אימה. האם מותר לאישה לשאת נשק?! ומי יודיע לבעלי והילדים שבחו"ל… "די! תפסיקי מיד", פקדתי על עצמי להירגע. ניסיתי לעצום עיניים ולהרפות. נשמתי עמוק, בירכתי ולגמתי קצת מבקבוק המים שברכב, נזכרת בסטיקר עם פתגמו של אדמו"ר הצמח צדק התלוי על רכבי מאחורה: "תחשוב טוב יהיה טוב". הסברו של הרבי על המילים צף במוחי, וחשתי איך דמותו של הרבי מחייכת אלי. הרגשתי מעודדת יותר והתחלתי לחשוב בהיגיון מה לעשות…
התחלתי לומר פרק כ' בתהילים בעל-פה, מרגישה את משמעות המילים "יענך, ביום צרה". תוך כדי שאני מדפדפת ברשימת אנשי-הקשר למצוא עוד גרר מהאזור, נזכרתי בארגון 'ידידים' שעוזר לאנשים שנתקעו בדרכים. אך אף מתנדב לא הגיב לקריאה.
סוף סוף חזר אלי דוד 'הגורר 24/6 בע"מ'. דיברתי בצורה פחות היסטרית, אך ניתן היה להרגיש את הלחץ בקולי. ניסיתי להסביר את המצוקה אליה נקלעתי ולתאר היכן אני נמצאת. דוד ענה לי: "יש אותך מזל, גברת! אני נמצא בכפר תפוח. 10 דקות אני אצלך. תהיי רגועה".
את 10 הדקות הבאות העברתי באמירת פרקי תהילים, תניא, וכל מה שזכרתי בעל-פה. הבטחתי צדקה לקופת ר' מאיר בעל הנס, וקראתי "אלקא דמאיר ענני".
דרך המראה ראיתי אורות מתקרבים של משאית. נדרכתי, כמעט אמרתי "שמע ישראל" כשתפסתי שזה כנראה הגרר. חיכיתי עד שהגיע סמוך אלי, וניסיתי לחשוב כמה כסף אצטרך לשלם על החוויה הזו…
"את בסדר גברת? נושמת? או להזמין עזרה ראשונה, צחק דוד שהתגלה דוקא כאדם נחמד, חובש כיפה. הוא העלה את המכונית על הגרר, והזמין אותי לעלות לתא הנהג.
החשש הרגיל מדיני ייחוד פג כשקלטתי עוד אישה יושבת שם, כנראה אשתו. הוא קלט כנראה את ההקלה שלי, ואמר: "בטח, אנחנו יודעים את ההלכות. עשית לנו יציאה זוגית באמצע הלילה". התחלתי לומר "מזמור לתודה", נזכרת שמרוב לחץ עדיין לא עדכנתי את אחותי באירועי השעה האחרונה.
התקשרתי אליה בהתרגשות. חני נבהלה בהתחלה מהסיפור המבולבל שלי, אך כשקלטה איפה אני עכשיו, התרגשה יחד איתי ואמרה לי: "איזה נס! תודה לה'! עוד כמה זמן את כאן?".
סוף סוף הגענו לכתובת באיתמר. ראיתי את חני כבר עומדת בפתח עם כוס מים עבורי, ובאתי לרדת ממשאית הגרירה. הנהג עצר אותי: "רגע, מה עם לשלם? עשיתי מסירות נפש בשבילך אבל לא בחינם"…
"בטח", עניתי מיד, "כמה מגיע לך"? "בשבילך, רק 1000 שקל". "מה"??? התיק שאחזתי לפני רגע נשמט מידי. "ממה שידוע לי, המחירים נעים בין 200-300 ₪ לגרירה". "גברת, פה זה גם תעריף לילה וגם אזור מסוכן, המחיר בהתאם לזה".
"לא יודעת", אמרתי, "אני צריכה לחשוב על זה". "גברת! לחשוב היית צריכה לפני שקראת לי באמצע הלילה". דוד קצת התעצבן: "חכמה גדולה לחשוב על זה אחרי שעשיתי לך את העבודה וחילצתי אותך".
"תראה" עניתי, "אשלם לך בינתיים 300 ש"ח, ואברר אצל רב אם זה הוגן לנצל ככה מצוקה של אדם". לדוד לא נשארה כל כך ברירה, וגם אשתו סימנה לו שישחרר אותי כבר. "עוד נדבר על זה" הוא הבטיח.
חני הנרגשת קיבלה אותי בזרועות פתוחות והציעה לי מיד משהו לאכול. דוקא עכשיו כשהייתי אחרי, הרגשתי את הדמעות שנקוו בזויות עיני, אך הפעם זו הייתה הקלה גדולה. נשאר לנו להתארגן לשבת בהתרוממות הרוח, וסיכמנו שנדון כבר אחרי השבת על הסכום הנוסף שרצה הגורר.
במוצאי-שבת, מיד לאחר הבדלה, חני עזרה לי לנסח מייל לרב, בו מתומצת הסיפור, כשהעיקר השאלה: 'האם מוצדק התעריף היקר, בהתחשב בעובדה שהייתי במצוקה'?
לאחר כחצי שעה, שמחתי לראות שהרב ענה לי, בבהירות ובצירוף מקורות: "ברכה ושלום, אם עדיין לא שילמת, אינך צריכה לשלם את המחיר המופקע (על פי מה שכתוב בחושן-משפט סימן רסד), כיון שכל קביעת מחיר שנעשתה בשעת לחץ אינה נעשית בגמירות דעת ואינה כלום (עיין עוד בקובץ הישר והטוב חלק ו עמ' ס). המשמעות היא שאין זה הוגן לנצל מצוקה של מישהו אחר בשביל לדרוש ממנו תשלום מוגזם. מצד שני, אילו כבר היית משלמת את מלוא הסכום, לא היית יכולה לדרוש אותו בחזרה, כי בזה ששילמת – הבעת הסכמה למחיר, גם אם חשבת שהוא מופרז. בשורות טובות".
[עריכה: ש. מלומד]
