עובדות
- הנתבע העסיק את תובעות א'-ב'-ג'-ד' ב'מעון המקדש' על בסיס שעתי
- מחמת איחורים בהפקדת המשכורות – נעדרה תובעת ב' במשך חמישה ימים מהעבודה בלא הודעה ברורה מראש לנתבע
- מחמת איחורים בהפקדת המשכורות – הודיעה תובעת ג' שתיעדר מהעבודה. בפועל נעדרה ארבעה ימים
טענות ותביעות
- תובעת א' טוענת:
- המשכורת הייתה מגיעה פעמים רבות באיחור, ועל כך דורשת פיצוי
- תובעת ב' טוענת:
- המשכורת הייתה מגיעה פעמים רבות באיחור, ועל כך דורשת פיצוי
- מחמת האיחורים הנ"ל, נעדרה מהעבודה במשך חמישה ימים בלא הודעה ברורה מוקדמת לנתבע (עד להפקדת המשכורת במלואה) – תובעת שכר גם על חמשת הימים הללו
- תובעת ג' טוענת:
- המשכורת הייתה מגיעה פעמים רבות באיחור, ועל כך דורשת פיצוי
- מחמת האיחורים הנ"ל, הודיעה מראש שתיעדר מהעבודה. בפועל נעדרה במשך ארבעה ימים. תובעת שכר על ימים אלה
- תובעת ד' טוענת:
- המשכורת הייתה מגיעה פעמים רבות באיחור, ועל כך דורשת פיצוי
פסק דין
- על פי דין תורה אי אפשר לחייב פיצויים קבועים בגין הלנת שכר
- למרות זאת, לטובת הנתבעים ממליץ להם הבורר – לקרוא בשימת לב ראויה את ה'תוספת לפסק הדין' דלהלן
- על פי החוק אין לעובד זכות להיעדר מעבודתו בגין הלנת שכרו
- עובד שנעדר מעבודתו בגין הלנת שכר – אינו מקבל תשלום על הימים הללו
תוספת לפסק הדין
- מטענות כל התובעים – ובהסכמת הנתבעים בשתיקתם – עולה כי הלנת השכר הפכה לדפוס-הנהגה קבוע בה מולן שכר העובדים לפרקי זמן קצרים או ארוכים בלא התראה ו/או התנצלות כנה של הנתבעים. בוודאי שיש לראות בכך משום הפרת חוזה שאיננו מקובל כלל. מה גם שהסדר זה איננו תקין על פי התורה והוא לאו מפורש "לא תלין פעולת שכיר"
- אמרו חז"ל (בבא מציעא קיב, א): "ואליו הוא נושא את נפשו – הכובש שכר שכיר כאילו נוטל נפשו ממנו. רב הונא ורב חסדא, חד אמר נפשו של גזלן [הגיד לך הכתוב שגורם מיתה לעצמו, רש"י], וחד אמר נפשו של נגזל [נענש עליו כאילו הורגו, רש"י]"
- במסכת סוכה (כט, ב) מובא גם עונשו של בעל הבית המלין את שכר פועליו: "אמר רב, בשביל ארבעה דברים נכסי בעלי בתים יוצאים לטמיון, על כובשי שכר שכיר", כלומר שמעסיק המלין את שכר הפועל נענש בכך שכספו ילך לטמיון
- גם בזוהר פרשת קדושים (ח"ג פח, א) נאמרו דברים חמורים ביותר על המלין שכר שכירו, ז"ל: "מאן דנטיל אגרא דמסכנא כאילו נטיל נפשיה ודאנשי ביתיה, דהא כל אינון הבלים דנפקי מפומיה כל ההוא יומא כלהו סלקי קמיה דקב"ה וקיימין קמיה לבתר סלקא נפשיה ונפשייהו דאנשי ביתיה וקיימין באינון הבלים דפומיה וכדין אפילו אי גזר על ההוא בר נש [המעסיק] כמה יומין וכמה טבאן כלהו מתעקראן מניה ומסתלקו מניה. ולא עוד אלא דנפשא דיליה לא סלקא לעילא וכו'" [=מי שמעכב שכרו של העני, כאלו נטל את נפשו ונפש אנשי ביתו. הוא [המעסיק] המעיט את נפשם – הקב"ה ממעט ימיו וממעט נפשו מהעולם ההוא. כי כל אלו ההבלים שיצאו מפיו של העני כל אותו היום, כולם עולים לפני הקב"ה ועומדים לפניו, ואחר כך עולה נפשו ונפשם של אנשי ביתו ועומדים באלו הבלים של פיו, דהיינו שתובעים לפני הקב"ה, ואז אפילו נגזר על אותו האדם, כמה ימים וכמה טוב, כולם נעקרים ומסתלקים ממנו. ולא עוד אלא שנפשו אינה עולה למעלה בלילה וכו']
- מדברי רבינו יעקב בעל הטורים בפירושו על התורה (דברים כד, יד) אפשר להבין עוד יותר את חומרת איסור הלנת שכר: "אם עשק העני [בהלנת שכרו] כאלו עשק לה' דכתיב מלוה ה' חונן דל". וראה גם בספר 'אהבת חסד' לבעל החפץ חיים (חלק א פתיחה לפרק ט) בחומרת איסור זה.
- ברור אם כן שהנהגה זו איננה מוסיפה השפעות של ברכה והצלחה לעסק
- על כן, הצעת הבורר היא שהצדדים יגיעו ביניהם להסכמה אודות פיצוי שיסיר את הקפידות של התובעים כלפי הנתבעים – לטובת כל הצדדים, מתוך רצון כנה להגיע להבנות הדדיות ויישור ההדורים. הפיצוי יבוא מרצונם הטוב של הנתבעים (כך שאין בו איסור ריבית). הפיצוי יהיה חד-פעמי ואינו מושתת על מספר הימים או הסכומים שהולנו. וכן הסכים עימי לדינא הגרמי"ל לנדא אב"ד בני ברק
- בתקווה לשיתוף פעולה ורצון טוב והליכה של כל אחד מן הצדדים לקראת רעהו [ראה שו"ת באהלה של תורה ח"ה סי' סד], ובפרט שהזמן גרמא 'ימי הדין והרחמים' שכולם רוצים לבוא לפניו יתברך זכים ונקיים מכל קפידא בעניינים שבין אדם לחבירו
נימוקים
- דעות הראשונים
- בתשובות מיימוניות (משפטים סי' טו) כתב: "מעשה בראובן שהשכיר מלמד לבנו וקנו עם המלמד ליתן מעות לזמן פלוני ולא נתן, ותבעו המלמד מה שהיה יכול להרויח במעותיו מאותו זמן, ודן ה"ר אליעזר מטולא דחייב ליתן לו הריוח ואין בו רבית וכו'"
- אכן האור זרוע (ח"ג פסקי בבא מציעא סי' קפא) חלק על הר"א מטולא והסיק: "ונראה בעיני שר' חזקיה לא היה חייב ליתן לו [למלמד] כלום עבור מה שעיכב לו השכירות משום דהוה ריבית"
- נמצא שיש מחלוקת ראשונים אם יש בנטילת פיצויים בגין הלנת שכר משום איסור ריבית – לדעת הר"א מטולא מותר, ולדעת האור זרוע אסור
- דעת השלחן ערוך לאסור
- בבית יוסף (יו"ד סי' קס) הביא את דברי הר"א מטולא ותמה עליו: "המעכב דמי שכירות חבירו ותובעו מה שהיה יכול להרויח במעות, כתוב בהגהות פ"ח מהל' מלוה (ה"ז ד"ק, תשובות מיימוניות משפטים סי' טו) שאומר ר' אליעזר מטוך שחייב ליתן לו ואין בו משום רבית, והביא ראיה ממתניתין … ובאמת איני יודע מה ראה החכם הזה להקל בשכירות יותר מבהלואה דכללא דרביתא כל אגר נטר בכל גוונא אסור … ודבר פשוט הוא שאין לסמוך על דברי ה"ר אליעזר", וכ"כ גם הרמ"א בדרכי משה (סי' קעו אות ג)
- בשלחן ערוך (יורה דעה סי' קעז סי"ב) נפסק שלא כדעת הר"א מטולא: "שומרי השדות שבעלי השדות חייבין ליתן להם שכירותם מיד אחר הקציר אסור להוסיף להם בשכר כדי שימתינו אחר דישה ומירוח". ובסעיף טז: "אם חייב עצמו לתת למלוה כך וכך בכל שבוע בעוד שמעכב ממנו, הרי זה ריבית גמור". הש"ך (סי' קעו ס"ק ח) דייק כן מדברי השלחן ערוך, "דאין חילוק בין מעות שכירות למעות הלואה, לעולם כל אגר נטר ליה אסור", כלומר, גם אם נותן לו את התוספת בגין הלנת שכר ולא כהלוואה בריבית קצוצה מראש
- בשו"ת חות יאיר (בכרך, סי' קצ) הסכים עם פסק השלחן ערוך, אך ציין בסוף דבריו שכיון שאין זה ריבית קצוצה מראש – איסורה הוא מדרבנן, ז"ל: "אפילו לא נעשה שום הלואה רק שבא עליו חוב תשלומין וזה מרצה לבעל חוב באגר נטר, אסור כו' מיהו פשוט דלא הוה ליה רק אבק רבית".
- ואמנם, לענין מי שמתחייב ליתן מתנה במועד מסוים ואם לא יעמוד בהתחייבותו ישלם קנס – התיר השלחן ערוך (שם סט"ו) לשלם תוספת זו, זה לשונו: "המתחייב לפרוע לחתנו לנדוניא לזמן פלוני ואם יעכב מלפרוע יוסיף על סך הנדוניא על כל עשרים דינר מהם ז' פשוטים בכל חודש, מותר, שזה דומה לנותן מתנה לחברו שאומר לו אני נותן לך כך וכך לזמן פלוני, ואם לא אתן לך לזמן פלוני עוד אני מוסיף כך וכך, שהוא מותר". הרמ"א בסי' קעו ס"ו הגביל היתר זה "דוקא כשהתנו כן קודם הנשואין, אבל לא אחר כך דהוי אגר נטר". הט"ז שם ס"ק ט הסביר: "נראה לי דמ"ש כאן שצריך שיהיה התנאי קודם הנישואין, היינו בפעם הראשונה שמתקשר עצמו נגד חתנו ליתן לו נדוניא דהיינו בשעת כתיבת התנאים לחתן, דכיון דאז אותו פעם אין שום חיוב עליו ואי בעי לא יהיב ליה מידי, הוה גם הריבית בכלל ההמתנה ההיא". כ"פ בשוע"ר (הלכות ריבית סט"ז): "אסור להרבות בנדונית חתנים אחר שנעשה חוב על אבי הכלה דהיינו אחר כתיבת התנאים שנתחייב בקנס אם לא ישלם הנדן אסור לו ליתן ריוח אם לא ישלם לזמן פירעון החוב הכתוב בתנאים". כלומר, כיון שהתנו מראש על מתנה בסכום מסויים רשאי נותן המתנה לקנוס את עצמו להגדיל את המתנה בהתאם לאיחורו, ואין זה ריבית מחמת המתנת המעות
- לכאורה היה אפשר לומר כן גם בנידון דידן – המעסיק מקבל על עצמו שאם יאחר בתשלום שכר העובד הוא מגדיל את שכרו בהתאם לזמן האיחור [ראה שו"ת במראה הבזק ח"ו סי' סו עמ' 175 ובהע' 6, כתר ח"ו סי' מו]
- אלא שב'פסקי דין של בתי הדין הרבניים' (חט"ו עמ' 240) ביאר הרב אברהם שרמן שיש חילוק ברור בין הגדלת סכום הנדוניה על ידי אב החתן לבין קנסות בגין הלנת שכר, זה לשונו: "עיקר תשלום שכרו של העובד אינו נובע מרצונו והתחייבותו של המעביד, אלא מחובתו לשלם שכר העובד תמורת עבודתו, על כן תנאי השכר המדברים על תשלום קנס עבור פיגור תשלום שכר העובד, שהמעביד התחייב מדעתו לשלם התוספת מזמן לזמן שמתווסף, אין לראות בזה חלק מעצם ההתחייבות על שכר העבודה אלא יש לראות תוספת זו כאגר נטר". כלומר, רק בנדוניה התירו להוסיף על ההתחייבות כאשר התאחרו מלעמוד בהתחייבות כיון שמדובר במתנה, אך אין לראות את ההתחייבות של המעסיק לעובד לשלם לו בזמן (ואם לא – לשלם קנס) כהתחייבות להגדיל את שכרו לפי איחור הזמן, ועל כן הדבר אסור לחלוטין
- ואמנם, חלק מהאחרונים פסקו כפשטות דברי השלחן ערוך – ראה פד"ר אשדוד תיק מס' 056169600, תמוז תשס"ח. פסקי דין ירושלים ממונות ח"א עמ' קכא ואילך. שורת הדין ח"ו עמ' קע ואילך. שו"ת מעיין אומר ח"י פ"א סי' א. קובץ הישר והטוב ח"ב עמ' קעה ואילך. משפט הפועלים, רוזנר, פ"ל ס"פ. מנחת צבי, שפיץ, ח"ב סי' ב סנ"ב
- דעת החתם סופר ומהרא"ל צינץ להתיר
- החתם סופר (ח"ו, ליקוטים סי' כו) הביא את שיטת הר"א מטולא ותירץ את קושיות הבית יוסף עליו, זה לשונו: "לפע"ד סברתו [של הר"א] נכונה, דקיימא לן דנהי דאין דורשין טעמא דקרא מכל מקום היכי שהטעם מפורש בקרא אזלא בתריה, עיין סנהדרין כא, א, וה"נ מפורש בקרא טעמיה 'וחי אחיך עמך' שהקב"ה הטיל חיותו של הלוה על המלוה ומחוייב להלות לו הלואת חן וחסד ולא באגר נטר, ואם כן תינח במלוה ולוה דעלמא, אמנם בשוכר ושכיר נהפוך שהטיל הקב"ה חיותו של לוה שהוא השכיר על הלוה השוכר ופקיד עליו לא תלין שכרו אתך עד בקר משום כדי חיותו של שכיר כמבואר ריש פרק כל הנשבעים, ואם כן אם ירצה השכיר המלוה הזה לוותר על חיותו ולהשהותו שכרו מותר ליקח ממנו אגר נטר כדי להחיות נפשו, וסברת ר"א מטוך נכונה וישרה", ועל כן פסק שלא כהשלחן ערוך – והתיר לשלם פיצוי בגין הלנת שכר
- כן פסק גם המהרא"ל צינץ (חידושים על הלכות רבית ח"ב סי' קעו ס"ו ס"ק יא, מהדו"ח עמ' תקה): "דבשכירות מותר ליתן רבית, שאינו אלא מתקן לאו דעושק הזמן", כלומר, מטרת התוספת בגין הלנת שכר איננה ריבית (אגר נטר) אלא תיקון על הלאו שעבר המעביד בכך שהלין את שכרו של העובד
- סברות להתיר גם לדעת השלחן ערוך
- בשו"ת מהרשד"ם (יו"ד סי' רכב) כתב, שאף לדעת השלחן ערוך שתוספת בגין הלנת שכר אסורה כריבית, הנה "אם הוא בעצמו [המעביד] שלא בדרך תביעה היה רוצה ליתן כדי לפייס את חבירו [העובד], נראה בעיני דליכא איסור רבית", כלומר, כאשר בעל הבית מעוניין לפייס את דעתם של העובדים שהולן שכרם על ידי תוספת בגין ההלנה – רשאי הוא להעניק להם זאת, משום שאין זה 'אגר נטר' על עיכוב שכרם אלא רצונו של המעביד לפצות את העובדים בגין הצער שנגרם להם
- כעין זה כתב גם הדרכי תשובה (יו"ד סי' קסא ס"ק יב) שהביא מספר פני יוסף, שדברי השלחן ערוך לאסור (מדרבנן) תשלומים בגין הלנת שכר נאמרו דווקא בתשלום שכירות על נכס ולא בתשלום על שכירות פועלים, זה לשון הדרכי תשובה: "לחלק בזה בין שכירת אדם לשכירת קרקע, דבחוב של שכירות קרקע אסור על כל פנים מדרבנן, מה שאין כן בחוב של שכירת אדם, עיי"ש. ועי' בספר מרבה תורה ס"ק ה שהביאו, וכתב דהכי מסתברא, דבשכר אדם הפועל שהקפידה התורה שלא יעבור בלאו דלא תלין פעולת שכיר אם נותן לו אגר נטר אינו רבית רק כדי שיתרצה הפועל ולא יתבענו כדי שלא יעבור בלא תלין ואין בזה עבירות רבית אלא אדרבה הוא אזהרה שנזכר על ידי זה שלא יעבור בעון לא דלא תלין. וסיים, אמנם אף על פי כן אם בעל הבית אינו רוצה ליתן לו הריבית לא נוכל לחייבו"
- הגרש"ז אוירבאך (מנחת שלמה ח"א סי' כז אות א ד"ה גם) הביא את סברות הדרכי תשובה והוסיף לחדש שאפילו בהלוואה יש מקום לסברות הנ"ל, זה לשונו: "אם הלוה התנהג שלא כדין ובא לפרוע חובה רק לאחר זמן כיון דודאי חייב הלוה לפייס את המלוה שלא יהא עליו תרעומות על זה שמשלם רעה תחת טובה ולא פרע את החוב בזמנו, לכן אף שאין המלוה יכול לתובעו ממון בדין אבל מסתבר שהלוה עצמו אם רוצה לצאת ידי שמים שפיר מותר לו ליתן ממון למלוה ולבטל את התרעומות שיש לו עליו, שהרי לא אסרה תורה רבית אלא בהלואה שהמלוה נותן ללוה מרצונו הטוב אבל לא על עיכוב פירעון של הלוה נגד רצון המלוה".
- בשו"ת עטרת משה (לעמבערגער, יו"ד ח"א סי' קי) דן גם כן להתיר על פי הסברות הנ"ל ועוד, ובסוף תשובתו הוסיף סמך להיתרו על פי היתרו של מורו ורבו המהרש"ג (שו"ת מהרש"ג יו"ד סי' ה ד"ה אמנם ההיתר ואילך) להקל יותר בנטילת ונתינת ריבית מחברה בע"מ כיון שבנכסים של קהל או חבורה "שאי אפשר לתבוע מאיש פרטי מנכסיו הפרטיים רק מהנכסים של כלל החברה והקהל – אין בו משום ריבית כלל", ויסוד דבריו מתאימים גם לנידון דידן שהנתבעים הם מנהלי עמותת 'מעון המקדש' שהיא עמותה בע"מ
- גם בספר ברית יהודה (בלוי, פ"ב הע' מב ד"ה ולהלכה) סיכם, אשר "לפי המבואר מדברי האחרונים שהבאתי לעיל משמע שמותר לפייס את בעל המעות". וראה גם ספר מלוה ה' (לוי, ח"ב פי"א הע' 55 עמ' עא) שפסק שאין בזה משום ריבית (רק שלמעשה אסר ליטול כסף זה מטעמים אחרים).
- [וראה שו"ת שבט הלוי ח"ט סי' קעב שהתיר למלמד לקבל פיצויים על נזקים מוכחים שנגרמו לו בגין הלנת שכרו. ראה ג"כ שו"ת בית יצחק, שמלקס, יו"ד ח"ב סי' ב. משפטיך ליעקב ח"ב סי' כט אות ה. בינת המשפט, דסקל, ח"א סי' ג אות ח. בקובץ אבני משפט חי"ט עמ' 165. שיח אברהם, שמש, ריבית עמ' כז].
- אמנם, למעשה אי אפשר לסמוך על דיעות אלה על מנת לחייב להוציא ממון מהנתבעים, שכן תמיד יוכלו לומר 'קים לי' כפשט השלחן ערוך והרמ"א שנתינת פיצויים בגין הלנת שכר נחשבת כריבית ואסורה
- בנוגע לסעיפים ו,ח (היעדרות בגין הלנת שכר):
- לאחר התייעצות עם עורך דין הוברר כי על פי חוק אין רשות לעובד להיעדר בגין הלנת שכר, ובוודאי שלא לקבל שכר על ימי ההיעדרות, ועל כן נדחית תביעה זו
