פגיעה ברכב
"איך יכול להיות שנתנו לי דו"ח חנייה? הרי חניתי כחוק במקום מוסדר?!" שאלתי את עצמי כשהבחנתי מרחוק בדף מוצמד לשמשה הקדמית של הרכב שלי.
כשהתקרבתי ראיתי שזה בסך הכל דף פשוט, שנכתב בכתב יד:
"אני מתנצל, פגעתי ברכבך בטעות. אני מוכן לסגור את זה בינינו ולשלם את הנזק. יונתן". מספר הטלפון צוין בתחתית העמוד.
רק אז שמתי לב שהמראה השמאלית עקומה לחלוטין. החשש הראשוני שלי מהדו"ח כשראיתי את הנייר, גרם לי לא להבחין מיד בנזק שנעשה לרכב.
הרצתי במוחי את התהליכים שבפניי: "פנייה לחברת הביטוח, שמאות, מוסך הסדר" ושאר מושגים המוכרים רק למי שנאלץ להפעיל את הביטוח הפרטי שלו. עצרתי את עצמי, "רגע, הבנאדם כותב שהוא מעוניין לסגור את זה באופן פרטי, אז ניתן לו".
דבר ראשון התקשרתי למעסיק שלי ואמרתי לו שאני נאלץ היום לאחר מעט לעבודה.
השיחה השנייה הייתה ליונתן, שנשמע אדם נחמד. "אני באמת מתנצל. זה היה אתמול בצהרים. חשבתי שאצליח להיכנס לחניה ולא שמתי לב למראה שבלטה מהצד. אשלם את הכסף שזה עולה".
הוא כבר רצה להחליף פרטים, אבל הסברתי שאני ממהר. אמרתי רק "תודה על היושרה, עוד נדבר".
אוי! זה קרה בשבת
בסוף רק למחרת נזכרתי להתקשר שוב אל יונתן. הזכרתי את שמי, "זה חיים, בעל הרכב עם המראה העקומה…"
הוא מיד אמר "אהה כן חיים, הנזק שעשיתי לך אתמול, לא זה היה שלשום".
"רגע, זה לא היה אתמול בבוקר"? שאלתי.
"לא", היה יונתן נחרץ, "זה היה שלשום, בשבת".
"אה"? תפסתי את עצמי מהרהר, "רגע, זה אומר שיונתן הזה נסע בשבת! כלומר שהנזק נעשה לי תוך כדי חילול שבת במזיד! לא, רוב הסיכויים שזה בשוגג, הוא כנראה 'תינוק שנשבה'".
תוך כדי הרהורי אני שומע פתאום את יונתן מהמהם מעבר לקו. כנראה רצה לוודא שאני עדיין שם.
התלבטתי אם לנתק ולהתחמק מהמשך הקשר, אבל הוא פתאום אמר: "אתה חושב שאם אני נוסע בשבת אני לא אשלם נזק?! על 'בֵּין אָודָום לַחֲבֵירוֹי' אני עדיין מקפיד" הוא הוסיף בהגייה 'אשכנזית מסורתית' שהפתיעה אותי. עכשיו כבר היה ברור לי שמדובר באדם שלצערנו "שנה ופירש" ובעברו למד תורה בישיבה. הרגשתי צביטה בלב.
הפטרתי משהו כמו: "תודה אני פשוט ממהר. נעמוד בקשר" וניתקתי.
"איך אני יוצא מהסיפור הזה?" שאלתי את עצמי, מסתבר שזה בן אדם שיודע טוב טוב שהוא חילל שבת, בנסיעה שהזיקה…
קים ליה בדרבה מיניה
כשסיפרתי את זה ליוסי בעל המוסך, אדם שומר מסורת, הוא לא הצליח להבין אותי. "מה הבעיה?" שאל בתמימות.
הסברתי לו שיש כלל הלכתי שנקרא "קים ליה בדרבה מיניה", כלומר אדם שחייב בעונש חמור – פוטרים אותו מעונש קל.
סיפרתי ליוסי על מקרה שאירע לאדם שאוהב לצוד, "הוא עבר בשבת ליד חצר של בית, וירה חץ לכיוון כבשה תמימה שמתה במקום".
"וואלה, איזו אכזריות, לא חבל על הכבשה? זה גם נזק כלכלי לא קטן, כבשה בוגרת יכולה לעלות כמה אלפי שקלים".
"נכון, אבל כיון שתוך כדי ביצוע הנזק הוא גם חילל שבת והתחייב 'סקילה' בבית דין, הוא פטור על הנזק של הכבשה".
"איזה חילול שבת הוא עשה? הוא נגע בכלי-נשק בשבת?" שאל יוסי, בעודו מנסה לפרק את המראה בצורה עדינה.
צחקתי. "המלאכות החמורות שהוא עבר עליהן זו מלאכת 'הוצאה מרשות לרשות', כי החץ נורה מ'רשות הרבים' ונחת ב'רשות היחיד', ובנוסף גם מלאכת 'שוחט', כלומר הריגת הכבשה"!
"אז השימוש בחץ וקשת זה עבירה 'בקטנה' מה שנקרא", הגיב המוסכניק.
"כן. והלכה למעשה, מכיוון שהאדם התחייב מיתת בית דין על ביצוע 'מלאכה' בשבת, הוא פטור מהנזק הקל הנוסף שעשה לבן אדם תוך כדי" [שו"ע חו"מ סי' שנא ס"א].
"זה ההסבר של 'קים ליה בדרבה מיניה' שאמרת קודם"?
"כן. זה בעצם אומר: 'תעמיד אותו בעונש הגדול יותר'".
"הבנתי, כי העונש הגדול מאפיל על העונש הקטן".
"יפה מאוד".
"סאסי בוא תעזור לי עם המראה הזו!" הוא קרא פתאום לעובד שלא שמתי לב אליו עד עכשיו. "משהו פה תקוע ואני לא רוצה להרוס יותר ממה שנהרס".
לצאת ידי שמים
"אוהו, איך באת לכאן בדיוק בזמן" קרא יוסי כשראה את השכן שלי ר' משה נכנס עם רכבו אל תוך המוסך.
"החבר שלך", אמר בהצביעו עלי, "פתח כאן בית מדרש קטן והסביר לנו מה זה 'קים ליה בדרבה מיניה'. הוא שואל מה זה אומר על המקרה שלו עכשיו".
הרב משה הוא יהודי תלמיד חכם משכמו ומעלה, בשבילי – זו זכות להיות שכן שלו.
סיפרתי לו בקצרה את הסיפור שלי, והוא הסביר:
"קודם כל חשוב לי להבהיר לך שהכלל הקובע כי המזיק פטור מלשלם בגלל שתוך כדי הנזק הוא עשה עבירה חמורה יותר שיש עליה עונש 'מיתת בית דין', זה נכון בין אם הוא ביצע את העבירה במזיד או בשוגג, ככה שבעצם בכלל לא משנה האם יונתן הוא בחור ישיבה ש'שנה ופירש' או שהוא 'תינוק שנשבה' [חו"מ סי' תכד ס"ב]. אבל מצד שני, זה שהוא 'פטור' הכוונה רק שבית הדין לא יכולים לאלץ אותו לשלם, אבל הוא מצדו חייב בתשלום הנזק ואינו יוצא ידי שמים עד שישלם [רש"י בבא מציעא דף צא, א ד"ה רבא אמר. קצות החושן סי' פז ס"ק כג].
"רגע, אז הרב מדבר פה על דיני אדם ודיני שמים", אמר פתאום יוסי המוסכניק, "אם כך הרי יונתן כתב בפתק שהוא רוצה לשלם עוד לפני שבכלל מישהו הזמין אותו לדיון כלשהו". "נכון", הסכמתי, "אני לא ידעתי בכלל מי זה! הוא מעצמו רצה לשלם!"
"לפי זה אתה יכול לקחת ממנו את התשלום ללא פקפוק", אמר הרב משה.
"תראה מה זה", אמרתי בפנותי ליוסי, "היית מאמין שתעזור ליהודי להגיע לפסק של הלכה"?
"לא", הוא ענה.
"אתה רוצה שנקבע שיעור"? נדלק לי ניצוץ בעיניים.
"האמת, אחשוב על זה ברצינות" הוא ענה, "בינתיים שב ותשתה קפה עד שהפועל יסיים עם המראה".
[עריכה: ש. מלומד ©️]
נ.ב. שמות האנשים והמקומות בדויים
