מקדחה בדלי

נזקי המקדחה

"לא נורא", חשבתי לתומי, "לא נראה שעלול להיגרם נזק [משמעותי] אם המקדחה תמשיך לפעול כשהיא מונחת על הרצפה הריקה".

הרצפה הריקה?! כך היה נראה, אך מתברר ששולי המפה שכיסתה את השלחן נשרכו כמעט עד הרצפה. אין לי מושג איך, אבל פתאום קלטתי את המקדחה נתפסת על הבד של המפה. ניסיתי לתפוס את המפה ואחרי רגע את חוט החשמל של המקדחה. נרתעתי מהרעד החזק של המקדחה הפועלת בלא שליטה. צעקתי לראובן: "תוציא מהר מהשקע"! זה היה מאוחר מדי. המקדחה קיפצה ונפלה ישר לתוך דלי מים שהיה בצד הסלון.

מה הקשר בין דלי לעבודות קידוח אתם שואלים?! הוא היה מוכן לשטיפה מיד אחרי. אשתי לא תתן שיישאר לכלוך בחדר אחרי עבודת הקדיחה ועל כן הכינה מראש את הדלי לניקיון. כמובן אני מנקה, אם תהיתם לגבי זה.

"המקדחה"! צעקנו שנינו ביחד.

ראובן אמנם הוציא את השקע, אבל למקדחה זה כנראה כבר לא עזר. נשמע רעש עמום. "עליה השלום" אמר ראובן בעצב. "לא! אל תיגע"! הוא תפס את ידי, שהייתה בדרך להוציא את המקדחה מהמים. "חשמל ומים זו סכנת התחשמלות"! "סכנת התחשמלות" אמרתי באירוניה, "אני מקווה שהמקדחה הזו תוכל עוד לעבוד אחרי המקוה שטבלה בו". "אולי אם נשים באורז, כמו ההמלצה על פלאפונים, שהאורז סופח את הנוזלים"? הוא שאל בהיסוס. "נצטרך לפחות 10 קילו אורז בשביל לכסות אותו, ולא בטוח שזה יעזור" הגבתי קדורנית.

הכל התחיל מהווילון של החברה

זה היה עצוב. כי בסך הכל רציתי, ליתר דיוק – זוגתי רצתה, להתקין וילונות בסלון. "אני לא יכולה עם השמש שנכנסת ככה ומציקה בעיניים כל יום" – כך זה התחיל.

רציתי לומר לה שגם על זה צריך לומר תודה. יש כאלה שגרים בדירות מרתף עם גישה מינימלית לאור ואוויר, 'הם היו חולמים שתיכנס להם כזו שמש הביתה', הרהרתי. אבל שתקתי. ידעתי שהסיבה האמיתית היא העיצוב. חברה שלה סיפרה לה איך הם השקיעו אלפי שקלים ברכישת וילונות חדשים לסלון. לפחות אצל אשתי הדרישות צנועות יותר והיא הסתפקה בוילון סטנדרטי לסלון, בלי הזמנה אישית ובזבוזי כספים מיותרים.

בכל אופן, גם וילון של 200 ש"ח, לא אמור להישאר כקישוט באריזה והוא זקוק להתקנה. מצאתי את עצמי במשך שבוע מעביר אותו מהשולחן לספה, לכיסא המשרדי וחוזר חלילה, אשתי הודיעה חד וחלק, שאם אני לא מוצא זמן היום להתקין את הוילון, היא הולכת להזמין איש מקצוע שיתקין במחיר מלא.

האמת נבהלתי. דוקא לא בגלל האיום באיש מקצוע, אלא כי נזכרתי בסיטואציה בה אחותי בתור בחורה החליטה שהיא מתקינה וילון. הסברתי לה אז בצורה בסיסית איך קודחים. "לא נורא" חשבתי, "שגם נשים תדענה לקדוח". מה שקרה זה, שהוילונות שהתקינה אמנם היו תלויים יפה, אבל בדיוק יומיים אחרי ההתקנה הגיעו ילדי הדודים ושיחקו אצלנו. אחד מהם משך בוילון תוך כדי משחק, ו… הכל צנח. גם הלב של אחותי צנח יחד איתו ומאז לא העזה לגעת במקדחה. ניסיתי אמנם להסביר לה שזה עניין של תהליך, ו"תכל'ס הלכת על דבר קשה על ההתחלה, קודם מתנסים בהברגת ווים קטנים לקירות וכו'"… אבל לה זה לא עזר. האמת היא שיש גם נשים שמתפרנסות לא-רע מעבודות הנדימן, ליתר דיוק – הַנְדִיוּוֹמֶן, אך כרגע העדפתי לוותר על הרעיון ולגשת להתקין בעצמי.

המקדחה קפצה לדלי

בינתיים, אין ברשותי מברגה או מקדחה אישיים, מצאתי את עצמי פונה לשכני וחברי היקר מר ראובן, בבקשה אם יוכל להשאיל לי את המברגה שלו. "יש לי מקדחה אמנם", הוא ענה. "היא כבדה יותר, אבל עושה את העבודה כמו שצריך. לְמה אתה צריך אותה בעצם"? הוא התעניין. כשתיארתי לו את המשימה שהוטלה לפתחי הוא אמר: "אשמח לעזור לך במלאכת ההתקנה. ביחד זה תמיד יותר קל. בפרט, שהמקדחה שלי קצת מיושנת וכפתור ההפעלה שלה לחוץ כל הזמן…" אמר למול עיניי המופתעות, "אבל שטויות, מחברים לחשמל ואז היא עובדת קצת 'על ריק', קודחים ומנתקים מהחשמל, זה הכל", הסביר בניחותא.

אחרי חצי שעה הוא הופיע בביתי עם הכלים. אני השגתי כבר את המוט לוילון עם האביזרים שלו לתליה והכל היה מוכן.

תחילה ראובן עזר לי לסמן בצורה מדויקת את מיקומי הקידוח. "מה שנראה לך ישר מקרוב, לא בהכרח נכון, צריך להתרחק קצת כדי לוודא את הקו הישר" הוא הסביר לאנכי המתחיל. קדחנו, אני והוא לסירוגין, כשהמקדחה עושה רונדלים באוויר בינתיים. תחילה חששתי, אך כשראיתי את הביטחון של ראובן, הבנתי שהוא כבר מכיר את המקדחה שלו והכל בסדר. דוקא כשסיימנו לקדוח, ובאתי להביא את חלקי התליה, קרה מה שתיארתי בהתחלה.

המקדחה אכן יצאה מכלל שימוש, וראובן הגיע אליי בטענות על כך שהותרתי אותה כך פועלת בצמוד לשולחן. "אתה היית איתי בכל הזמן שקדחנו ולא טרחת להוציא את המקדחה מהחשמל אפילו לרגע, זה הוכיח לי שאין כל בעיה" השבתי לעומתו.

"שואל חייב באונס" הוא ציטט לפתע, "שהרי כל ההנאה שלו"! (חו"מ סי' שמ ס"א)

"מממ באמת"? שאלתי. "אבל מה עם זה שאתה היית איתי וכביכול לקחת אחריות על המקדחה באותו הזמן"?

"לא יודע אם זה קשור" הגיב ראובן, "הרי אם כבר, הטובה שעשיתי עמך היא גדולה יותר". את המשפט האחרון הוא אמר בהיסוס מה, דבר שגרם לי לחשוד שיש עוד משהו שהוא יודע, שעלול להכריע לרעתו במקרה הזה. "בוא נבדוק את העניין ברצינות" הצעתי. "האם אני חייב לך כעת מקדחה חדשה? זאת אומרת", הוספתי מיד, "חדשה – בטח לא, שהרי מה שהיה לך היה ישן 'טיכו'. אם כבר משהו יד 2 או שווי של כמה היית מסוגל למכור מקדחה ברמה כזו".

"יודע מה" ראובן הסכים איתי. "בוא נשאל וזהו".

בעליו עמו בין בני זוג

פנינו אל הרב, שהזכיר דבר ראשון את הכלל, של "בעליו עמו במלאכתו – פטור" (חו"מ סי' שמו ס"א). כששמעתי את הכלל המעניין הזה, הבנתי למה ראובן השתתק פתאום בסוף השיחה. אני נזכר איך אי-פעם, כשלמדתי את ההלכה הזו, זה היה נשמע לי מאוד מוזר, איך דוקא כשבעל החפץ, המשאיל, היה נחמד ועבד עם השואל ביחד בתחילת ההשאלה – השואל פטור מנזקים שאירעו לחפץ. יש לזה כמה הסברים, המעניין שבהם הוא דברי הרב 'יוסף בכור שור' (שמות כב, יד) שמסביר שאם המשאיל הסכים 'לשעבד' את עצמו כל כך עבור השואל לתת לו שירות בגופו יחד עם החפץ המושאל, הרי החפץ כאילו של השואל עצמו, שהרי 'מה שקנה עבד [=המשאיל] קנה רבו [=השואל]'.

"אני רוצה בכל זאת לשמוע שוב את הסיפור על כל פרטיו" ביקש הרב.

לאחר שפירטנו את הכל, הרב פתח בהסבר מעניין:

"נקודת המבט ההלכתית על חיי הנישואין היא כעל סוג של שותפות. בימים עברו, הבעל היה עובד מחוץ לבית והאישה הייתה אחראית על ניהול הבית. הרמב"ם (אישות כא ט) כותב שאישה ששברה כלים תוך כדי עבודות הבית, תיקנו חז"ל לפטור אותה מתשלום, בכדי למנוע מריבות בין בני הזוג". שנינו הנהנו בהבנה, למרות שלא ממש הבנו איך זה קשור לשאלה שלנו.

"זה בהחלט נורא לריב על דברים כאלו" הוספתי, נזכר בפנים העגומות של אשתי בשעה שפגעה פעם בטעות עם הבלנדר-מוט בחנוכיית הכסף שעמדה ליד בהמתנה להברקה.

"אבל הראב"ד חולק על הרמב"ם וסובר שהאישה פטורה מעיקר הדין, לא רק בגלל תקנה של חז"ל לצרכי 'שלום בית'. והסיבה, כי גם אם היא עשתה טעות פטאלית – זו נחשבת לכל היותר 'פשיעה בבעלים', שהרי הבעל 'משועבד' אליה בכל שעה, ואם כן היא דומה לשואל שפשע והזיק את החפץ המושאל בשעה שבעלי החפץ היה 'עמו במלאכתו' – שהשואל פטור".

"ההסתכלות על נשים בזמן הפרשנים הללו הייתה שונה מאיך שמסתכלים עליהן היום. לא"? שאלתי.

"התורה מחשיבה מאוד את האישה" אמר הרב בכבוד.

"כמה דברים נפלאים כתוב על מעלת האישה: עד כמה חשוב לו לאדם להיות נשוי לאישה, עליה נסמך הבית, היא זו שמביאה את הברכה לבית, וכו' וכו'".

"עם זאת, ההסתכלות ההלכתית על האישה בבית הדין זה עניין אחר, אך לא ניכנס לזה עכשיו" סתם הרב.

פשיעה, נזק בידיים וכוונה להזיק

"נמשיך בענייננו, ה'משנה למלך' מסביר מדוע בעיני הרמב"ם לא מצא חן הרעיון של הראב"ד לפטור את האישה על נזקי כלי הבית בגלל העיקרון ההלכתי של 'שמירה בבעלים', משום שלדעת הרמב"ם מי שמזיק בידיים ממש מתוך רשלנות, יש לחייב אותו גם אם היה 'עם הבעלים', והרי קורה לפעמים שהאישה מתרשלת ושוברת כלי בעודו בידיה ממש, לכן נזקק הרמב"ם ל'תקנה' מיוחדת של חז"ל לפטור אותה גם במקרים כאלו – משום 'שלום בית'. ואילו הראב"ד טוען שגם מי שהתרשל והזיק בידיו ממש, אם לא עשה זאת בכוונה – יש לפטור אותו באם היו 'הבעלים עמו', לכן לדעתו אין שום צורך ב'תקנה' מיוחדת משום 'שלום בית' בכדי לפטור את האישה, כי היא פטורה בכל אופן על פי העיקרון של 'בעליו עמו' שהרי היא לא מתכוונת להזיק. אבל גם הראב"ד יסכים ששואל שהזיק בידיו בכוונה תחילה, יהיה חייב לשלם גם אם היה 'הבעלים עמו'".

"איך כל זה נוגע אלינו"? שאל ראובן, שעד עכשיו כמעט לא הוציא מילה מפיו.

"בנדון שלנו, אתה" פנה אלי הרב, "ידעת שהמקדחה עובדת עד שמוציאים אותה מהשקע, לכן כשהנחת אותה על הרצפה סמוך לקצה המפה המשתלשלת מהשולחן, זה נחשב פשיעה ונזק בידיים, ולדעת הרמב"ם יש לחייב אותך למרות שראובן הבעלים היה 'עמך', אבל לדעת הראב"ד יש לפטור אותך כי סוף סוף לא התכוונת להזיק".

"ברור, חלילה לא התכוונתי להזיק. אז הולכים לפי הראב"ד או הרמב"ם"? שאלתי.

"ראובן לא יכול לחייב אותך לשלם על המקדחה, כי אתה יכול לסמוך על הראב"ד", ענה הרב.

"טוב, העיקר שהוילון ישמש אתכם נאמנה" איחל ראובן בטון של '"שמחתי בכל אופן לעזור'.

"שלא תדעו עוד צער ונזק" אמרתי אני.

"שפך חמתו על העצים ועל האבנים" הגיב ראובן בציטוט. "ועל המקדחות" סיימתי אני, מבין רק עכשיו איזה נס קרה לנו, שהמקדחה לא נתפסה בבגד של אחד מאיתנו. או אז הסיפור היה יכול להיגמר עצוב הרבה יותר חס ושלום.

[עריכה: ש. מלומד©️]

נ.ב. שמות האנשים והמקומות המופיעים בסיפור ההלכתי הינם בדויים