מכונת כביסה סוררת

נחומי הופך לנחום

קוראים לי נחום, ואני בן 15. כשסיימתי את הלימודים בכיתה ח' הייתי נרגש מאוד מהכניסה לישיבה. היו לי המון מחשבות על ההתמודדויות שילוו אותי בהתחלה. נערכתי לכך נפשית, "והיה ראשיתך מצער – ואחריתך ישגה מאוד". הכנתי את עצמי לסדרי-לימוד ארוכים, שהות בפנימייה רחוק מהבית ועוד.

כשהגעתי לישיבה, הבנתי מהר מאוד שאלו הם רק הנספחים. ישנן עוד חוויות רבות שלא חשבתי עליהן מראש. זה התחיל בהתמודדות עם כניסה מחודשת לחברה מגובשת-יחסית, לזהות מי הן הדמויות המשפיעות יותר ולקוות למצוא חן בעיניהן, התמודדות עם בחורים בעלי מידות טובות יותר או פחות…

נזקקתי גם לפתרון בעיות של חיכוכים שנוצרים באופן טבעי כתוצאה משהות ממושכת של חבר'ה צעירים יחד. "לכבות את האור, להדליק את האור", "מי יתפוס את המיטה העליונה של הקומותיים", "למה החפצים שלך מפוזרים על פני כל החדר", "של מי הנעליים עם הניחוח הדוחה", ועוד כמה תיאורים שאחסוך לכם.

כל זאת מלבד ההסתנכרנות עם יום הלימוד הארוך בישיבה, כאשר בלילה צריך גם לרצות את המדריך או בעיקר 'להוריד' את הראש אליו ולדרישותיו, לחזור בטלפון הציבורי אל אמא המתקשרת מדי פעם מודאגת לברר מה קורה עם נחומי שלה, להרגיע אותה שהכל בסדר וגם להזכיר לה בעדינות שלא כל הישיבה צריכה לדעת שבבית קוראים לי נחומי. "כאן כולם קוראים לי נחום", בבקשה לא להרוס לי את השם הבוגר עם שם קצת ילדותי…

שיעור בהלכות כביסה

בסיום אחת השיחות הללו עם אמא, נזכרתי במשהו חשוב. התקשרתי שוב כדי לקבל הנחיות לשימוש במכונת הכביסה.

זה היה בחודש השני לשהותי בישיבה. ועם כל הכבוד לעצמי ולתחושת הבגרות שלי, הספיקה לי פעם אחת בה הרסתי בכביסה חולצות לבנות, כדי להבין שהמכונה הנחמדה הזו לא עובדת בחינם – תרתי משמע.

כמקובל בישיבות, יש בפנימייה מכונת כביסה, המיועדת לשימוש הבחורים. ואני מתוך רצון טוב לחסוך בהוצאות, ניסיתי להכניס את כל בגדיי המלוכלכים יחד.

הגוונים של בחורי ישיבות הם די משעממים, שחור ולבן. כל בעל ניסיון יודע שתערובת של בגדים בצבעים הללו בכביסה של 60 מעלות, תצבע את הבגדים הבהירים בגוון מיוחד…

כמו 'ישיבה-בחור' טוב, לא עשיתי מזה עסק והלכתי כך עם החולצות 'המחודשות'.

אחרי שאמי ראתה אותי עם חולצה כזו, היא נזפה בי והתרתה: "בפעם הבאה אתה מפעיל מכונה רק אחרי שתשאל אותי איך". וליתר ביטחון היא גם קנתה עבורי 'לוכד צבעים' – פטנט מיוחד שמתיימר לשמור על צבעו המקורי של הבגד גם בכביסות עם צבעים נוספים. היא גם ציידה אותי ברשת מיוחדת שתשמור על הגרביים שלא יתפזרו, בצירוף אזהרה לא להשתמש ברשת עבור הציצית. "שלא תסתבך לך" היא הסבירה.

היא גם קנתה עבורי ציצית נוספת, "שלא תתפתה להכניס את הכל ביחד. ובכלל, את הכביסה העדינה תעשה בבית".

הבטחתי לעצמי, שאחרי כל הטיפים שקיבלתי לשמירה על כביסה, בלי נדר אעזור גם בעתיד בבית שאקים בעזרת ה', כל עוד אני בחור – אלה פרטים ששייכים רק לאמא, "אבל אני אהיה בעל שיודע לעזור גם בדברים האלה" חייכתי לעצמי.

הבגדים השבויים במכונה

בערב 'שבת-זכור', הפעלתי מכונה כרגיל. כבר הייתי מיומן, רק עשיתי לעצמי תזכורת בשעון לבוא עוד שעתיים להוציא את הבגדים.

כשהגעתי, היה נראה שהמכונה כבר סיימה את פעולתה, אבל הדלת סירבה להיפתח. ניסיתי כל מיני שיטות, אך ללא הועיל.

חייגתי לאב-הבית לעזרה. הוא הזהיר אותי בשום אופן לא-לפתוח את דלת המכונה בכוח, "אחרת זה יישבר! ביום ראשון נזמין טכנאי שיתקן".

הקשבתי לו, ושמחתי שלפחות יש לי עוד סט בגדים נקי לשבת.

בשבת בבוקר בשעה 8:15 פילחה את האוויר אזעקה שבישרה את התקיפה הישראלית השנייה באיראן. עם כל החרדה, השתדלנו בישיבה להתמקד בחשיבה חיובית, ולהמשיך בסדר היום של שבת כרגיל, עד כמה שהתאפשר בין האזעקות. במוצאי שבת שמענו רשמית על פריצת המלחמה ועל החלטת פיקוד העורף לסגירת מוסדות הלימוד עד להודעה חדשה.
התארגנו במהירות לחזרה לבתים. הורים רבים הגיע לאסוף את ילדיהם בעצמם.

ארזתי את כל הדברים שלי, ופתאום נזכרתי – "היי, רוב הבגדים שלי במכונה"! הסיכויים לחזור לישיבה ביום-יומיים הקרובים נראים קלושים, ואם כך הסיכוי שאראה את בגדיי מחולצים בטרם יתעפשו – קלוש עוד יותר.

מיהרתי אל המכונה הסוררת. גיליתי בעצמי כוחות של ארי, עד שהידית נכנעה ללחצים והדלת נפתחה אחר כבוד. לפי הצליל היה ברור שנשברה שם חתיכה כלשהי, אך מחמת הלחץ לא שאלתי מה לעשות ולא הודעתי על כך לאף אחד. הנחתי את הבגדים בשקית אשפתון וצעדתי לכיוון הכניסה. 'אתלה אותם בבית ונצטרך להשקיע קצת יותר בגיהוץ, לא נורא! יש צרות גדולות מאלה'.

הימים הבאים היו מהולים בשמחה ופחד – חגיגות הפורים בצל האזעקות גילו חוסן מדהים אצל כולנו. הצלחנו לשמר את השמחה המסורתית למרות המלחמה. קראנו מגילה במקלט עבור שכנים, חילקנו משלוחי מנות לחיילים, כשגם מקומם של ה'משתה ושמחה' לא נפקד.

אחרי פורים, לא נראה צפי לחזרה לשגרה. השתדלתי לנצל את הימים עד כמה שאפשר במסגרת המגבלות.

עברנו כך גם את ערב פסח. רק במוצאי שביעי של פסח הוכרזה הפסקת האש.

הנהלת הישיבה התקשרה והודיעה שחוזרים לישיבה כמו בתכנון המקורי – ראש חודש אייר.

המחדל צף ועולה

אחרי יומיים, התקבלה שיחה נוספת מהישיבה. "נחומי, יש לך טלפון". הופתעתי. מה נזכרו בי שוב, קצת לפני שחוזרים לשגרה מחודשת? עניתי לטלפון.

"בוקר טוב נחומי, זה גרשון", ר' גרשון הוא המנהל הגשמי של הישיבה.

"נחום, אתה זוכר את המכונה שנתקעה לך בערב שבת-זכור, מה בסוף עשית עם המכונה"?

ליבי צנח באחת. רק לא זה. רק שלא יאשימו אותי עכשיו בנזק למכונה. התחלתי לגמגם: "כככן, אחרי ששאלתי אותך באותו יום שישי, הקשבתי לך ולא פתחתי בכח את המכונה".

"ואז"? הוא שאל, כמבין שיש המשך שלא עולה בקנה אחד עם ההתחלה.

סיפרתי לו בכנות את כל מה שקרה במוצאי שבת, כשהחשש לגורל הבגדים שלי שלא יתעפשו בעקבות הישארותם ספוגים במי המכונה – הוביל אותי לנהוג כלפי המכונה בכוחנות.

"אני מבין" אמר ר' גרשון. "אנחנו צריכים לבדוק מה עושים עם זה".

מאוחר יותר הבנתי, שר' גרשון הגיע לוודא שהפנימיה תהיה מוכנה להגעת הבחורים בימים הקרובים. כשבדק את מכונת הכביסה, ראה על המסך הבהוב המציין אזהרת שגיאה. הוא ניסה לכבות ולהדליק שוב, ללא הצלחה. הוא ניסה להבין מה קרה פתאום למכונה, ואז נזכר איך התקשרתי אליו באותו יום שישי. הוא מיד חיבר בין הדברים, והחליט, עוד לפני שפונה לטכנאי, להתקשר אלי, לדעת מה היה שם.

סיימנו את השיחה בינתיים, לא יודעים עדיין מה גודל הנזק. סיפרתי להורי בחשש על מה שהתרחש, ונכנסנו לדילמה – מה ניאלץ לעשות כעת.

פסק ההלכה והתפנית המפתיעה

פנינו לרב שלנו, תיארנו בפניו את המקרה, ושאלנו: האם הישיבה תצטרך לספוג את עלות הנזק, או שאני, או יותר נכון הורי, יצטרכו לשלם את כל עלות הנזק. ומה יהיה אם הדבר היחיד שנותר לעשות הוא להחליף למכונה חדשה, דבר שעולה כמה אלפי שקלים! בכמה נצטרך להשתתף?

הרב הקשיב בעניין והסביר שאכן אני חייב על הנזק שעשיתי, כי זה נזק בידיים. "אם נגדיר זאת בדיוק – היחס של נחומי אל המכונה הזו הוא כשל 'שוכר', כלומר הוא שכר את המכונה לשימושו. ושוכר תמיד חייב על נזק שביצע במו ידיו" (ראה שו"ע חו"מ סי' סו ס"מ).

"רגע, אבל הבגדים שלי היו מתקלקלים בגלל זה", הקשתי.

"גם אתה צודק, הישיבה באמת לא הייתה אמורה להמתין עם שליחת איש מקצוע לטפל במכונה התקולה במשך כל זמן המלחמה, הרי לא היתה הנחייה של פיקוד העורף האוסרת זאת. העובדה שהם ידעו זאת ולא שלחו אף אחד לתקן – אמורה לכאורה להטיל עליהם את האחריות לנזק שהיה יכול להיגרם לבגדים. העניין הוא שזה לא נזק שנעשה בידיים אלא נזק של 'שֵב ואל תעשה', ועליו יש מחלוקת אם חייבים לשלם" (ראה הדיעות שנאספו בזה בספר "משפטי המזיק" אדם המזיק).

"משום כך, הדרך הנכונה היא שתעשו חישוב כמה היה מחירם של הבגדים שנתקעו במכונה, בגדים משומשים כמובן" הבהיר הרב, "ותקזזו אותו מהתשלום לנזק שנגרם למכונה" (ראה חבורת חו"מ ישיבת מיר, עמ' 285 במאמרו של הרב יהודה שרמן).

כשחזרנו לישיבה, אמרתי זאת לגרשון. הוא היה נראה מופתע מהכיוון ההלכתי שהרב הצביע עליו, ואמר לנו שיבדוק את הנושא.

כשדיברתי איתו אחרי שבועיים, הוא אמר לי באגביות שבמכונה היה נדרש עוד תיקון משמעותי יותר, "בסוף היה צריך להחליף את המנגנון של כל הדלת, בגלל התקלה הראשונה שלא קשורה אליך, זו שגרמה לדלת להיתקע מתחילה, וכאשר החברה החליפה – זה כלל גם את החלק שנשבר, הם לא לקחו על זה תוספת".

נשמתי לרווחה.

[עריכה: ש. מלומד ©️]

נ.ב. שמות האנשים והמקומות בדויים