כרטיס נסיעה בבקשה!

ישבתי באוטובוס בספסל אי-שם באמצע
מתרגש מהשלל שבידי.
חזרתי מיריד 'צמאה',
יחד עם בני הגדול בן העשר,
נרגש אף הוא.
לו זו הפעם הראשונה להיות
במקום כה גדול ולראות מקרוב
אירוע כל כך עוצמתי…

נזכרתי איך לפני כעשור
נסעתי ליריד כאבא טרי.
אז – כל אירועי 'צמאה' היו
ממש 'בחיתולים' כפי שאומרים.
התגוררנו עדיין ביחידת-מגורים
קטנטנה בירושלים,
ומצאתי את עצמי מבקר במקום
סתם בשביל להתרשם.

מדהים לחשוב על ההתפתחות
העצומה שהייתה לאירועי 'צמאה',
מיריד קטן יחסית –
ל'שבוע חסידות' ייחודי,
גדוש בתוכן עם הרצאות
והתוועדויות מרתקות,
יריד ספרים ענק,
תערוכות ותצוגות,
וכמובן מופעי הניגונים
אליו נוהרים אנשים מכל
גווני הקשת ומכל קצוות הארץ.

בעוד האוטובוס גומא מרחקים
לכיוון דרום הארץ שם אני מתגורר היום,
ניצלתי את הזמן והתחלתי לעלעל
בספרים שקניתי.
נהנה לשאוף את ריח הדפוס החדש.

תוך הדפדוף האקראי,
לכדו לפתע את עיני המילים
"המוציא מחברו עליו הראיה".
רגע, קניתי ספר חסידות, לא הלכה!
מהסקרנות קראתי את ההמשך,
אפילו שזה היה באמצע נושא.

כשהיה נראה שקלטתי את ה'פואנטה',
שמעתי את הבן שלי:
"אבא, אתה חייב לראות"
אמר, תוך שהוא מסב את תשומת ליבי
להתבונן בתמונה משעשעת במיוחד
בקומיקס על ספר התניא שרכשנו ביריד.

"אבא, אבא, מי זה"?!
קרא בני תוך שהוא קורע
את חוט מחשבותיי
בלי הרבה נימוס.
הוא גם הצביע לכיוונו של האיש
שנראה בקדמת האוטובוס
ושאל שוב "אאאבא,
מה האיש הזה עושה כאן"?!
"אה, זה המבקר", השבתי.
"ובכלל לא מצביעים על אנשים ומדברים
עליהם בפניהם, לא ברחוב ולא בבית",
הוספתי בטון שקט אך נוזף.

"את מי הוא בא לבקר"?! שאל הילד,
כשהוא מנסה להנמיך את קולו כבקשתי.
לא יכולתי שלא להבליע חיוך מהתוֹם
הילדותי המתוק של החמוד שלי.
"הוא בודק אם מישהו מהנוסעים
'שכח' לשלם על הנסיעה".

זה כבר לקח אותי אחורה בזמן
לנסיעה הקצרה לפני כעשור בתוך ירושלים.
גם אז הייתי באמצע עלעול
באחד הספרים שרכשתי,
כשהפעם קטעה את מחשבותיי
קריאתו של הפקח מקדמת האוטובוס
"כרטיסים בבקשה"!

פשפשתי מהר בכיסיי
מחפש את כרטיס ה'רב-קו'
החזקתי אותו בידי
והושטתי אותו לפקח שהתקרב.
לא הבנתי למה פניו מתעוותות בכעס
ואז קלטתי שהגשתי לו
את כרטיס האשראי…

"רגע, אני בטוח ששילמתי,
איפה שמתי את הכרטיס"?!
הרהרתי בקול.
"כן כן, אני מכיר את המשחקים האלה,
קודם כל אתה טומן את ראשך בספר
עושה את עצמך כאילו אינך
מחובר כאן לנעשה בעולמנו,
אחר כך מנסה להרוויח זמן
בשעה שלא שילמת בכלל!
טוב שלא העמדת פני יָשֵן
כי אז באמת הייתה לי בעיה להעיר אותך"!
זעף הפקח.
מההלם התחלתי לגמגם
מוּדע לכך שזה עוד יותר מחשיד.

"ת-תראה, אני אף פעם לא מתיישב
לפני שאני מוודא שתיקפתי.
אפילו שעליתי עם שקיות רבות
הנחתי אותן בצד
ורק לאחר התיקוף ישבתי במקומי
אני בטוח בכך".

אישה צעירה התערבה מקדימה:
"הוא צודק, אני עליתי איתו
ואני זוכרת איך לא היה אפשר
להתקדם לתוך האוטובוס עד שהוא תיקף".

"רבינו"! אמר הפקח בטון זועף,
'המוציא מחבירו עליו הראיה'!
אתה נוסע כאן ובכך אתה 'מוציא'
מחברת האוטובוס שהיא ה'מוחזק'
בבעלות על זכות השימוש באוטובוס
ועליך מוטלת החובה להוכיח ששילמת.
או שתשלם, או שאאלץ להוריד
אותך בתחנה הקרובה
ולכבד אותך בקנס של מחיר
הנסיעה פי עשרה", אמר
תוך שאני מבחין בכיפה תלויה
בקצה ערמת שערותיו של האיש,
מה שהסביר את הביטוי התלמודי
ששמעתי מפיו לפני רגעים מספר.

הסמקתי עד תנוכי אוזניי.
"תראה", ניסיתי להסביר
בצורה קצת מתחכמת:
"אני את חובתי ביצעתי.
אני המוחזק ואתה צריך
להביא ראיה על כך שלא שילמתי".
הוספתי תוך הנפת אגודל למדנית.

הפקח שהיה ניכר עליו שהבין
את משמעות תנועת הבוהן
התרגז עוד יותר:
"מה זאת אומרת?!
אני מוחזק כפקח
ואתה מוחזק כאדם שמוציא
כרטיס אשראי במקום רב-קו,
איך זה נשמע לך"?
שאל בהתרסה.

"נשמע שהתבלבלתי".
הגבתי במבוכה והוספתי הצעה:
"יודע מה? תעבור בינתיים
בין שאר הנוסעים עד סוף האוטובוס
ובינתיים אחפש עוד בין חפציי,
אני לא מתכנן לגנוב אף אחד
והלחץ שאתה מַשרֶה פה
לא מוסיף לאפשרות למצוא את הכרטיס".

למזלי הוא התקדם.
התחלתי לנבור בכיסים ובשקיות,
לא מוצא.
איפה זה יכול היה להיעלם?!
פתאום קראה האישה
שהתערבה קודם להגנתי.
"הנה כרטיס, אולי הוא שלך"?
כנראה שהכרטיס נפל לי מהיד
בלי ששמתי לב.
הכי חשוב שהצלחתי להביא ראיה
ולכל המוחזקים שלום.

הפקח אמר לי בקריצה
"אם אני הייתי מוצא את
הכרטיס ביחד איתך
הרי כבר היינו בגדר
'שניים אוחזין בטלית'
ואולי היה עליך לשלם חצי מחיר.."
סיים אף שלא ממש הבנתי מה אמר.

כל הסצנה הזו חלפה כעת בראשי
תוך שאני מסביר לבן-יקיר שלי
את תפקידו של המבקר.

חזרתי לעיין בספר שבידי
והתחוור לי מדוע הסיפור
צף בדיוק כעת בזיכרוני.
הרבי מסביר שהדין של
'המוציא מחבירו עליו הראיה'
הוא גם ברוחניות –
אדם שרוצה להשתמש בחפצי העולם
הוא בעצם 'מוציא' מהמוחזק שברא
את העולם – האלוקים,
ועליו מוטלת חובת ההוכחה
שהמטרה לִשְמה הוא מתכנן להשתמש
בעולם היא בהתאם לרצונו של הבורא –
כך התחבר בראשי הסיפור עם המבקר
לספר התורני שקראתי.

הייתי בהתפעלות עצומה
מה'חידוש' הגדול.
הכרתי קצת מתורת החסידות,
וככל שהעמקתי בה יותר
גיליתי כיצד היא שופכת אור
על כל פרט בחיים.

מקורות:
דברים א, טז. בבא קמא מו, א. לקוטי שיחות חלק א פרשת נח אות ה.

[עריכה: ש. מלומד ©️]

נ.ב. שמות האנשים והמקומות המופיעים בסיפור הינם בדויים.

להרשמה לדיוור השבועי לחצו: 
https://avodatlev.minisite.ms/4