העט היקר שאבד באזעקה

מזכרת יקרה מסבתא

ככה זה בשגרה של מלחמה, רואים את הטוב מול העיניים אבל לא רואים את הסוף. הלוואי וכאשר  תקראו את הסיפור הזה נהיה כבר אחרי הכל.

משתדלים להתמקד בטוב, גם כשקצת קשה רואים שבאמת מתרחשים מלא ניסים. יודעים שה' שומר עלינו. "ארץ אשר תמיד עיני ה' אלוקיך בה".

בבניין שלנו אין ממ"ד לכל דייר, גם לא ממ"ק, רק מקלט משותף.

הילדים קישטו את המקלט בשלטים יפים עם סיסמאות ופתגמים מחזקים, "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל", "חזקים ביחד", "אל תירא ישראל כי גור אריה הלא אתה" ועוד.

באותו יום, עמדתי ברחבת הבניין, משגיח על ילדיי שהשתובבו להנאתם עם ילדי השכנים.

פתאום ראיתי באיזור את יורם חברי. "מה אתה עושה פה"? שאלתי אותו מופתע.

"שלום דני" הוא ענה.

"אני בדרך לברית, שנערכת בבית הכנסת הסמוך".

"יפה, מזל טוב" איחלתי, "שירבו שמחות".

"אמן" הוא ענה.

"תגיד" הוא שאל, "יש לך אולי עט נגיש"?

"עט"? לא הבנתי. "כן" הוא השיב.

"קניתי מתנה לבעל השמחה, ואני רוצה לכתוב ברכה יפה. אם יש לך עט כאן – זה יעזור לי להסתובב שם ולחפש פינה שקטה לכתוב ברכה ראויה". הנהנתי בהסכמה.

"יש לי", עניתי "אבל תחזיר אותו מיד. זה לא סתם עט. זהו עט יקר ערך, מבחינה סנטימנטלית כמובן".

"מה יכול להיות כל כך יקר בעט"? שאל יורם.

"תראה" השבתי, "על העט יש חריטה מיוחדת של סבתי עליה השלום, היא הייתה אמנית בעלת שם מוּכר, וזו מזכרת ייחודית ממנה".

"מממ הבנתי" ענה יורם.

"אל תדאג, אני רק כותב כמה מילים ומחזיר לך, בסיעתא דשמיא".

הסכמתי. הוא ניגש אל שולחן-ילדים קטן שעמד שם והחל לכתוב.

הריצה המבוהלת למקלט

עברו כשלושים שניות וקלטתי לפתע שיש כאן לפחות שבעה מכשירי טלפון שהחלו לצרצר במקהלה את התרעת פיקוד העורף. אחרי שנייה וחצי הצטרף גם הכרוז השכונתי – זה המשמש להשמעת נעימות לפני הדלקת נרות בערב שבת – החל להשמיע את ההודעה המוקלטת, "בדקות הקרובות צפויות להתקבל התרעות באזורך. עליך לשפר את מיקומך למיגון המיטבי בקרבתך. במידה והתקבלה התרעה, יש להיכנס למרחב המוגן ולשהות בו עד לקבלת הודעה".

יורם אמר לי מיד: "אל תדאג, אני כבר מסיים. גם אם חלילה תהיה אזעקה אני שומר על העט שלך".

ה'כבר מסיים' שלו, התברר כיותר מדקה אחת.

הוא הוציא פתק נוסף וקימט את הקודם. סוף סוף היה נראה לי שהוא מסתכל בשביעות רצון על התוצאה הרשומה, ואז נשמעה האזעקה.

"אוווווווווו".

תפסתי מיד פיקוד על הילדים, שכבר מתורגלים לצערי.

"אנחנו יורדים למקלט עכשיו" הכרזתי בקול תקיף. האמת, זה היה כבר מיותר בשבילם.

הגדול שלי בן ה-7 שלף את התינוקת מהעגלה ונשא אותה על ידיו. אני אחזתי בידה של בתי בת ה-5 ונשאתי את הקטן בן ה-3.

בעודנו יורדים שמענו את הדי הפיצוצים. הילדים שמו ידיים על האוזנים. בנס אף אחד לא מעד במדרגות המגושמות בדרך למקלט. סוף סוף הגענו למטה.

האבידה המצערת

נשימת ההקלה שפלטתי כשראיתי גם את יורם במקלט, התגלתה כמוקדמת מדי. "אני לא מוצא את העט" הוא אמר בלחץ. ברקע נשמעים קולות תהילים של הילדים עם בחור יוזמתי, אבל העט עמד לי בראש עכשיו יותר מהכל.

"מה פירוש אתה לא מוצא את העט"? שאלתי אותו מבוהל.

"החזקתי אותו ביד כל הדרך למקלט" הוא ענה, "אבל אני לא רואה אותו עכשיו".

"אתה לא אמיתי" אמרתי לו. "הזהרתי אותך במפורש כמה הוא חשוב ויקר לי. אם זה היה עט רגיל הייתי מוותר, אבל כאן"…

"אני באמת מתנצל" ענה יורם בבושת פנים. "כנראה בדרך הוא נשמט מהיד שלי, מבלי משים".

"בעצם תראה" אמרתי, מרוכך יותר: "בוא נהיה אופטימיים. אני מאד מקוה שכן נמצא אותו כשנעלה, ואז יהיה לך סלוח ומחוּל".

"הלוואי" הוא ענה בשפל קול.

חלפו להם עשר דקות והאנשים הפכו לקצת-עצבניים.

"נו, מתי מגיעה הודעת ההרגעה", לפתע נשמעה אזעקה נוספת, "נו, כנראה שיגור נוסף".

אחרי ח"י רגעים מהכניסה הגיעה הודעת ההרגעה שמאפשרת לצאת מהמרחבים המוגנים.

"תדמיינו שהיינו עכשיו במאפיית מצות" אמר ילד בקול מתוק, "אבל לא לשו אותנו וגם לא הכניסו לתנור" אמר חמוד אחר, "אם עברו רק 18 דקות מהרגע שנכנסנו" השלמתי אותם.

כשעלינו למעלה, חיפשנו את האבדה. ביקשתי גם מהילדים והחבר'ה האחרים לסייע בחיפושים, אבל לא מצאנו את העט.

"טוב" אמרתי לו: "אני לא יודע מי היה יכול לקחת את זה בבניין הקטן שלנו, אולי מישהו שעבר מבחוץ, אולי בכלל דרכו על זה בטעות בדרך וזה כבר הספיק להגיע לערימת פסולת. אבל נזכרתי שהיית בדרך לברית. לא אעכב אותך עכשיו, ועוד נדבר". הוא מלמל סליחה וכמובן הלך, עם המתנה. 'מעניין שהיא לא נפלה בדרך למקלט' חשבתי בציניות. אבל לא אמרתי בקול.

פסק ההלכה המפתיע

היה זכור לי ששואל חייב בכל מה שקורה, אפילו באונס (שו"ע חו"מ סי' שמ ס"א), ככה שגם אם בגלל האזעקה אבדן העט נחשב אונס מבחינה הלכתית – ברור שהוא חייב לשלם לי על זה.

'השאלה היא כמה הוא צריך לשלם, כמו שעולה העט הזה בחנות או הרבה יותר בגלל הערך הרגשי שיש לי ממנו, הוא שווה יותר מעשרים שקלים של עט-פרקר רגיל'.

רציתי לוודא זאת עם רב ליתר ביטחון, אבל מתברר שהוא הקדים אותי. בסעודת הברית, הוא ניגש לסנדק, שהיה רב חשוב, והציג בפניו את המקרה המוזר. הרב אמר לו שהוא צריך לשמוע גם את תיאור העובדות מצידי, והוא מיהר לחייג אליי ושאל בעדינות אם אני עדיין בחצר הבנין.

"יש סיכוי שתקפוץ רגע לבית הכנסת לאכול משהו מסעודת המצווה, וגם לסגור את הסיפור של העט?". נענתי ברצון. הייתי די-בטוח בתוצאת הדיון.

הרב הסביר בקצרה שאני צודק בכך ששואל חייב גם באונס. "צריך לקחת בחשבון נתון נוסף" אמר הרב, "השימוש של יורם בעט הוא שימוש מאוד קטן, פחות משווה-פרוטה. שימוש בדיו לכתיבה של חצי עמוד בדרך-כלל אינו מגיע לשווי של פרוטה, ובשלחן ערוך זה ספק הלכתי, האם גם במקרה של שימוש פחות משווה פרוטה נחשב המשתמש לשואל. בגלל הספק הזה, קשה לחייב את יורם, שהרי שומר חינם פטור על אבידה. אתה מבין"? פנה אליי הרב. (שו"ע חו"מ סי' שמו ס"י).

עם כל העצב על האבידה, השתדלתי להזכיר לעצמי שיש דברים חשובים יותר בחיים. בפרט המצב לאחרונה, מזכיר לנו כמה החיים עצמם לא מובנים מאליהם. ועל משקל דברי המדרש, המלצתי לעצמי: שפך הקב"ה את חמתו על עט'ים ואבנים…

[עריכה: ש. מלומד ©️]

נ.ב. שמות האנשים והמקומות בדויים