דולה במלחמה

אחרי שנים של ציפייה
סוף סוף זה קרה.
13 שנים של תקוות
שמתנפצות שוב ושוב –
הגיעו ברוך ה' אל קיצן.
כמלומדי אכזבות,
חששנו לשמוח מוקדם מידי.
רק כשחלפו 15 שבועות
העזנו להתרגש יותר.
עגלה, ביגוד, טיטולים ומוצצים
כבר היו ברשותנו כמה שנים,
קנינו אותם בהכוונת הרב שלנו
כ'כלי' לקבלת השפעת הברכה שתבוא.

קללת בראשית
"בעצב תלדי בנים"
התקיימה אצלי הרבה לפני
שהתחלתי למנות תשעה חודשים,
והקשיים הרגילים עימם
מתמודדת אישה הרה
התגמדו אצלי אל מול האושר
שהתעתדתי לחבוק בזרועותיי.

כשהתקרב המועד,
פניתי לקורס הכנה ללידה
מ'דולה' בעלת שם בין המבינות.
רחל התגלתה כאישיות מדהימה,
ואני נכבשתי תחת קסמה.
בכל מפגש חשתי כיצד
אי הוודאות והחששות הטבעיים
נמוגים אט אט, ומפנים
מקום לביטחון ושמחה.

באחד מהמפגשים הציגה
רחל בפנינו רשימה של דולות
שמלוות יולדות בבית הרפואה.
"רגע, את לא מלווה?", שאלתי.
"תראי, בעבר הייתי מלווה בעצמי,
אך היום אני עסוקה כל כך
בקורסי ההכנה ובייעוץ טלפוני
כך שלא נשאר לי זמן בכלל
להתלוות בעצמי ליולדות.
במקרים ממש נדירים אני
מלווה בעצמי, אבל בדרך כלל…"

"נו, אני מהמקרים הנדירים",
קטעתי אותה בחוסר נימוס.
"זה ילד שאנחנו מחכים לו כבר
שלוש עשרה שנים,
איך שהספקתי להכיר אותך
את תוכלי באמת להיות
שליחה טובה עבורי.
איתך אבוא ללידה הרבה יותר רגועה".

אחרי עוד כמה תחנונים,
ענתה לי רחל:
"תראי באמת לא נעים לי לסרב,
אחשוב על כך שוב ואחזיר לך תשובה בהקדם אי"ה".

אחרי יום היא שלחה לי הודעה
שהיא נענית בחיוב לבקשתי.
כמעט קפצתי משמחה,
אך די-מהר נחתתי כשהבנתי
מה הסכום אותו היא מבקשת לליווי.
"2500 שקלים? את רצינית"? נבהלתי.

רחל עוד הסבירה לי שהיא באה לקראתי.
"ככה הייתי לוקחת 3000,
רק בגלל שאת אצלי בקורס-הכנה
אני עושה לך מחיר יותר זול".

לאחר בירור, הבנתי שהמחירים
נעים בין 2,000 ל-5,000 ₪.
"את צריכה להבין"
הסבירה לי חברה,
"את בעצם 'שוכרת' אותה לזמן ארוך
בו היא תהיה רק איתך,
אי אפשר לדעת מראש כמה זה יימשך,
והיא מתחייבת להיות זמינה רק עבורך
באיזו שעה שזה יהיה.
עם ההחזרים מקופת החולים זה
לא כל כך יקר", הוסיפה בהטעמה.

לאחר דיון עם בעלי,
הוא העלה בפניי טיעון שלא יכולתי
להתמודד איתו –
"כל כך הרבה כספים הוצאנו
עד שזכינו להתקרב לבשורה הזו,
לא נורא אם נוציא עוד סכום כזה".
התרגשתי לסגור עם הדולה סופית,
העברתי לה 1,000 ₪ כתשלום מקדמה.

חלפו החגים המרוממים, ימים נוראים,
ראש השנה ויום הכיפורים.
שמחת חג הסוכות השנה
הייתה בהחלט משהו אחר,
ההרגשה הקשה בחגים קודמים
בהם הכל מסתובב סביב ילדים
ואני לא יודעת מתי יהיה לי ילד משלי –
התחלפה הפעם בציפייה מתוקה.

ליל שמחת תורה.
למרות שהייתי חלשה מההכנות לחג,
החלטתי להתאמץ לבוא להקפות.
היה מאד שמח,
ובשעה קצת מאוחרת
הלכנו לישון עייפים אך מרוצים,
לא מדמיינים לאיזה בוקר אנחנו
עתידים להתעורר.

שמחת תורה תשפ"ד, 6:29 בבוקר.
שעה שתיזכר לדיראון עולם.
התעוררנו למשמע אזעקה.
נטילת ידיים חפוזה.
ריצה מהירה לחדר המדרגות.
בזמנים כאלה הגוף פועל על אוטומט.
לא להאמין מה אפשר להספיק
בקצת פחות מ-60 שניות.
בחדר המדרגות שפשפנו עיניים
יחד עם שכנים נוספים,
חלקם עם ילדים וחלקם לבד.
כולם מדברים ביחד,
זה משחרר קצת את המתח.
רגע לאחר שחזרנו הביתה
נשמעה שוב אזעקה,
וכך עברו כשעתיים וחצי של לחץ
עם אזעקות עולות ויורדות,
מבלים יותר בחדר המדריגות מאשר בבית.
בכל סבב ראינו עוד בובה/שמיכה/בקבוק
שילד הספיק לקחת איתו.
בין לבין אמרתי ברכות השחר
ואף הספקתי לטעום משהו.

פתאום חשתי כאב חד מפלח את הגוף.
לא הבנתי מה קרה לי.
הרגשתי שאני כמעט קורסת.
"אנחנו מתחילים תפילה במקלט,
משהו כמו עוד חצי שעה.
יש מישהו שיביא ספר תור…
מה קרה לך"?
כך מצא אותי בעלי.
"אני מפחדת" לחשתי בקושי.
בעלי חשש שמא לקיתי
בהתקף חרדה,
עד שהצלחתי להסביר לו
את הכאבים שאוחזים בי לפתע.
"רגע", הוא תפס את הראש,
"אולי אלה בכלל צירים"?
נבהלתי עוד יותר.
"לא יכול להיות,
יש לי עוד לפחות שבועיים!"…
בוא נמתין עוד שעתיים-שלוש.

למזלנו רחל גרה במרחק של רחוב אחד מאיתנו,
ובעלי הלך לשאול אותה מה עלינו לעשות.
היא הסבירה שהלחץ יכול לגרום לכך,
והיא החליטה לבוא בעצמה כדי
להרגיע אותי ולתרגל קצת נשימות.

את היום הזה עברנו איכשהו,
כשרק במוצאי החג
התבררו מימדי הזוועה.
החלטנו במהירות לארוז מזוודה
ולעבור להורים שלי בבני ברק.
"גם שם יש אזעקות,
אבל אצל ההורים שלי אני
מרגישה בטוחה יותר",
אמרתי לבעלי.

ביום שני לא הצלחתי להירדם.
באמצע הלילה החלטנו
שכבר הגיע הזמן לגשת לבית הרפואה.
בעלי חייג לרחל שהודיעה לנו
שגם היא עזבה את הדרום
והיא תגיע מיד למרכז לבית הרפואה.

המיילדות במקום הצליחו להשרות עלי רוגע,
הן הסבירו שחדרי הלידה ממוגנים
כך שגם אם תהיה חלילה אזעקה באמצע,
לא נצטרך לרוץ באמצע הלידה.
ההסבר שיחרר אותי קצת
ולאחר כמה דקות הצטרפה אלי
רחל, שהתגלתה באמת כאישה מדהימה.

בשעת בוקר מוקדמת,
נשמע סוף סוף
הבכי המופלא בתבל,
מנגינה של תינוק רך בוכה
"הוא בסדר, הוא בריא"!
הרגיעה המיילדת.
בעלי שמאופק בדרך כלל
גם היה נראה נרגש מאד.

אחרי שעה של התאוששות
יחד עם התינוק,
הוא נשלח לתינוקייה
ואני למחלקת יולדות.
הודיתי לרחל על הזמינות והמסירות,
ונפרדנו באיחולים הדדיים.

עברה יממה במחלקה,
ומדי פעם נשמעו אזעקות
שהקפיצו את הלב
והזכירו לנו שזה הזמן להתפלל על עם ישראל.
ידעתי שלפחות התינוק במקום מוגן,
ובעת הצורך הלכתי להאכיל אותו בתינוקייה,
רגועה שלא אצטרך לרוץ יחד אתו.

בשעת לילה נכנסה יולדת נוספת לחדר במחלקה,
אותה הכרתי מהעיר שלי.
היא הייתה נראית מותשת מאד.
בבוקר פתחנו בשיחה,
ממנה הבנתי שרחל הדולה ליוותה גם אותה.
"מה, איך הצלחת להשיג אותה,
היא הרי כמעט לא מלווה היום", התפלאתי.

היולדת הסבירה לי איזו אישה מדהימה היא,
"בעקבות המלחמה והמצב הרגיש,
היא התגייסה ללוות יולדות מהדרום
בהתנדבות מלאה!
בעלי נסע למילואים.
אימי כבר לא איתנו בעולם,
לא הייתה לי עוד אופציה,
ורחל הייתה פשוט האדם הנכון במקום הנכון!"
סיימה בהתרגשות.

פתאום חשבתי,
"רגע, גם אני בסטטוס דומה,
ואמורה להיות זכאית להתגייסות
של רחל גם עבורי!"

בהזדמנות שחברתי-לחדר יצאה,
חייגתי לבעלי, שהבטיח לבדוק
מה אומרת על כך ההלכה.

"הרב אמר שזה לא כל כך פשוט",
הסביר בעלי.
"הרי לקחת אותה מראש,
זה עניין אחר מאישה ש'נקלעה'
אליה בהשגחה פרטית".

"לא ממש מבינה את ההבדל",
תתקשר שוב לרב ואני רוצה
לשאול אותו בעצמי.

"אדם שהתחייב בדיבור לתת מתנה –
יכול לחזור בו", הסביר הרב.
"לכן הדולה יכולה תמיד לומר
שהיא לא כיוונה לתת מתנה כזו
לנשים איתם היא סיכמה מראש על תשלום".

"רגע, אבל ההתחייבות שלה זה לא
'סתם מתנה', זה צדקה,
והתחייבות לצדקה היא כמו נדר
שמתחייבים בו בדיבור",
הקשה בעלי בידענות.

"אוה, לא ידעתי שיש לי כאן עסק
עם תלמיד חכם", העיר הרב.
"אבל גם אם הדברים נכונים,
הצדקה היא דווקא
לנשים שלא תכננו להוציא
כסף על 'מותרות' כמו ליווי של דולה,
אתם גילתם בדעתכם שאינכם
זקוקים ל'צדקה' מסוג זה,
כיון שהזמנתם אותה בלי קשר
למצב החירום.
בכל מקרה, שיהיה בשעה טובה ומוצלחת
ותזכו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו
בעיתו ובזמנו", סיים הרב.

כשאמא שלי באה לבקר,
סיפרתי לה על תחושותיי.
היא דווקא סיכמה בפשטות:
"הכי חשוב זה שהתינוק יצא בריא ושלם,
זה לא מובן מאליו בכלל,
ובפרט בהתחשב בנסיבות,
הכסף הזה הרי הולך למטרה טובה,
גשמיות של יהודי אחר זה רוחניות שלנו.
ובכלל, עכשיו אתם משפחה שלימה ומושלמת,
ועל זה מגיעים לה' אלפי תודות.
את רואה פה עדיין משהו לא הוגן"?!

מקורות:
חו"מ סי' רמא ס"א. שו"ע יו"ד סי' רנז ס"ג. היום יום כ"ז טבת

[עריכה: ש. מלומד ©️]

נ.ב. שמות האנשים והמקומות המופיעים בסיפור הינם בדויים.

להרשמה לדיוור השבועי לחצו: 
https://avodatlev.minisite.ms/4