גניבה לאור יום
"ככה מול העיניים"? "ככה מול העיניים". הייתי ממש בשוֹק.
עמדתי בהלם כמה דקות.
יצאתי כבכל בוקר, לכיוון הרכב, בדרכי לעבודה. כששמעתי נהמה מוכרת, עדיין לא קישרתי. רק כשראיתי את מקום החניה ריק, העפתי מבט מהיר קדימה וגיליתי שהמכונית פשוט נגנבת לי ברגעים אלה מול העיניים!
"החוצפה, זה לא להאמין! החוצפה של הגנבים האלה, הוא רואה אותי מתקרב לרכב ובלי בושה מניע ונמלט"! הסברתי לאשתי, בעודי בודק אם יש באמתחתי כסף למונית.
"הזוי. ממש"! היא הגיבה.
"רגע שוקי, אבל מה עם לפנות למשטרה"?
"אני יכול לפנות" נאנחתי,"השאלה היא עד כמה זה יישא פרי. בטח כשמדובר בגנב עם תעוזה שכזו. ככה ממש, לאור היום! כשהייתי ילד, חשבתי שזה יכול להיות מעניין להיכנס למרדף בלשי אחרי גנבי מכוניות. היום אני מבין כמה זה לא פשוט בכלל".
"לפחות ביטוח יש לך"? "כן" נאנחתי שוב. "בואי נראה כמה יהיה אפשר להוציא ממנו".
השיחה המפתיעה מהגנב
אם חשבתי שסיימתי להיות מופתע לערב זה – התברר שטעיתי. חלפו בסך הכל ארבע שעות מהגניבה, עוד לא הספקתי לגשת לתחנת המשטרה ואני מקבל שיחה בלתי מזוהה מאדם שהזדהה כגנב. לא פחות ולא יותר – הגנב בעצמו! הוא היה נשמע כל כך בטוח בעצמו, שאם הוא היה מולי כנראה הייתי מניף את ידי על פניו, אחח.. אילו רק היה מולי.
"תשמע" הוא אמר, "קוראים לי עומאר, ואם תברר עליי קצת, תדע שלא כדאי להתחיל עם עומאר. אבל בגלל שאני יש לי לב טוב, אני מציע לך כאן משהו שיכול להיות שיצא גם לך טוב, בעצם גם לי זה טוב, תקשיב, תביא לי עשרים אלף ש"ח ואני מחזיר את הרכב בהקדם לאותו מקום. מה אומר, סגרנו עסק"?
"אאאאהה אההה אאאני צריך לחשוב על זה" אמרתי, מתכוון לפנות למשטרה עם המידע שבידי.
"אין לך יותר מידי מה לחשוב" צחק מי שהזדהה כעומאר, "גם המשטרה לא מתחילה איתי" אמר כאילו קרא את מחשבותי,
"אני פשוט עם לב טוב, לכן אני הגון איתך ובמקום שתפנה לחברת הביטוח אני מציע לך לסגור את זה כאן ועכשיו. תבין, מהניסיון שלי בדרך כלל זה יותר משתלם ל… אממ… ללקוחות שלי" הוא השלים.
"גם אם יש לך ביטוח נגד גניבות, הביטוח יתן לך הרבה פחות מהשווי של ההפרש לקניית רכב חדש".
'מה שנכון נכון' חשבתי לעצמי בעגמימות. "אתן לך תשובה בהמשך" אמרתי לבסוף. ניתקתי והשענתי את ראשי על שתי ידיי.
האם מותר לקנות את הרכב בחזרה
"אתה נראה מהורהר" אמר לי זעליג, שנכנס למשרד לבדוק ציוד חסר.
"כן, מהורהר מאוד" התנערתי. סיפרתי לו בקצרה את מה שקרה בשעות האחרונות. "זו כנראה מן שיטה שלו" ניסיתי להסביר. "הוא גונב, וסוחט כסף מאנשים. ככה הם עוד יוצאים בהרגשה טובה שלפחות לא הפסידו כל כך הרבה".
"האמת, שיטה קצת מוזרה" הגיב זעליג.
"מוזרה או לא מוזרה" עניתי, "כנראה שבאמת מפחדים להתעסק עם הברנש הזה, ולכן הוא מרשה לעצמו. אולי הוא עוד מרגיש ככה סוחר עם לב טוב" גיחכתי.
"מה שכן" נשען זעליג על השולחן שלי, "תחשוב אם בכלל מותר 'לקנות' את המכונית בחזרה, אתה הרי מחזק כך ידי עוברי עבירה"!
"זה נכון" השבתי. "מן הסתם כל גניבה מוצלחת כזו מעלה לו את התיאבון עוד ועוד".
"במחשבה שניה" הוספתי, "השאלה היא אם זה יעזור שהפעם לא אשתף איתו פעולה. יכול להיות שאני לא ארוויח מזה כלום, והוא ימשיך במעשיו הנלוזים".
"כדאי לברר, זה מה שבטוח" סיים זעליג.
"להכין לך קפה"? הוא הציע.
"לא תודה" עניתי ספונטנית, ומיד נמלכתי בדעתי.
"בעצם כן, למה לא? יעזור לי להמשיך בעבודה. תודה! ובזכותך אפנה לרב, לשאול מה כדאי לי לעשות".
החור והעכבר
היה נראה שגם הרב היה המום מעזות-הפנים של הגנב. "גנב הגון אמור לעשות את העבודה שלו בשקט ולהתבייש במעשיו, הוא עוד מרגיש איש רחום וטוב לב".
"אבל אתה צודק, בהלכה נפסק שאסור לקנות מגנבים, כי הדבר מחזק את ידיהם וגורם להם להמשיך לגנוב". (חו"מ סי' שנו ס"א)
"זה בדיוק מה שחשבתי" אמרתי לעצמי.
"הרעיון שעומד מאחורי הדין הזה" המשיך הרב, "הוא הביטוי 'לאו עכברא גנב אלא חורא גנב', כלומר האשמה האמתית היא העובדה שיש חור, לכן העכברים גונבים אליו". (קידושין נו, ב).
"מה זאת אומרת? איך החור יכול להיות אשם בגניבה?" לא הבנתי.
"זה פשוט, כשעכבר רוצה לגנוב גבינה למשל", "או חמאת בוטנים" הוספתי מהידע הכללי, "טוב" צחק הרב, "בקיצור, אם לא היה לו את החור לברוח אליו, או לבוא ממנו, הוא לא היה גונב. שהרי לא היה נשאר באמצע הסלון של הבית שלך עם גבינה או נקניק, מחשש שייתפס".
"ואיך זה מתחבר לגניבות שבני אדם עושים לצערנו"? שאלתי.
"במדרש ויקרא רבה מסופר על מושל אחד, שכאשר אירע דבר גניבה, והיו אנשים קונים אותו מהגנבים, היה הורג את הקונים ולא את הגנבים". (פ"ו אות ב, ע"פ פי' יפה תואר).
"מה"? נדהמתי.
"אתה צודק, גם התושבים לא הבינו את הנהגתו של המושל, וערכו נגדו הפגנות והתלוננו עליו שאינו פועל כראוי. 'איך יתכן להחמיר בעונש הקונים יותר מעונש הגנבים' צקצקו הצדקנים שביניהם".
"המושל רצה להוכיח את שיטתו בצורה חותכת, ועל כן ערך ניסוי פומבי. הוא הביא חולדות ונתן לפניהן מזון. החולדות חטפו את המזון ונמלטו לחוריהן. למחרת נתן שוב לפניהם מזון, אך סתם את כל היציאות והחורים שהיו מאפשרות לחולדות לברוח, ברגע שהחולדות ראו שאין לאן להוליך את המזון – החזירו את הכל לפינת האוכל הראשונה".
"וואו..!" התפעלתי.
"המפרשים מסבירים שהאשמה של הקונים מהגנבים חמורה אפילו יותר ממעשה הגניבה עצמו, כיון שהגנבים בדרך כלל גונבים כדי להתפרנס, אבל מי שקונה מהגנב במחיר זול יותר אינו עושה זאת לצורך פרנסתו אלא כדי לחסוך בהוצאה – וזה חמור יותר".
"ובכל זאת, כיון שהתורה חסה על ממונם של ישראל, חז"ל לא תיקנו שלא לקנות מהגנבים, רק כשמדובר באדם שבא לקנות לשם רווח או הנאה, אבל כאשר הנגנב עצמו קונה כדי להימנע מהפסד או מהפסד גדול יותר, הדבר מותר". (ע"פ רמ"א חו"מ סי' שנו ס"ב ושו"ע אדמו"ר הזקן הלכות גזילה וגניבה ס"ט).
סוף גנב לתלייה
עתה רטט שוב הפלאפון בכיסי כשעל הצג מופיעה שיחה בלתי מזוהה. הייתי בטוח שמדובר בעומאר שמתעניין בתוצאות החלטתי.
"שלום ישראל, כאן משטרת ישראל, האם גנבו לך טויוטה אוריס סטיישן הבוקר"?
"כן" עניתי מופתע.
"הרכב שלך נתפס כשהנהג המכובד עומאר נוהג בו במהירות מופרזת, כשעצרנו את הנהג התברר שהרכב אינו שלו… הוא הסביר שהוא העובד שלך ונתת לו את הרכב אבל משהו בגירסתו לא ממש הסתדר".
"וואו, איזה רצף של ניסים" אמרתי לאשתי.
"לפעמים צריך שדבר ייעלם כדי שנדע להעריך את קיומו. גם זה מסר חשוב לחיים".
[עריכה: ש. מלומד©️]
נ.ב. שמות האנשים והמקומות המופיעים בסיפור ההלכתי הינם בדויים
