גנב ושות' בע"מ

הנפילה לרחוב

אם חשבתי שהחלק הקשה מאחורי – התבדיתי מהר מאוד. תקופה ארוכה ניסיתי 'למצוא את עצמי', במובן הפחות טוב של המושג… זה התחיל בהתחמקויות מהישיבה בשעות הערב, זה המשיך לחבר'ה מהשוליים שמשוטטים במקומות עלומים בלילות.

'עליתי' דרגה כשהפכתי לקוף של מפעיל 'רציני', בשפת הרחוב כמובן. התחלתי לבצע מעשים פליליים קטנים בשביל החבר'ה ה'גדולים', כמעט ולא קיבלתי על זה כסף, אבל התגובות שלהם, 'פששש…. איזה אומץ רוּלִי' ועוד, גרמו לי להרגיש טוב עם מה שאני עושה ולרצות להגיע למעמד העברייני שלהם.

לא לקח הרבה זמן עד שהגשמתי את השאיפות, הרגשתי שווה בין שווים. באחד הימים, או יותר נכון הלילות, הייתי בדרך לפעולת גניבה מחנות יוקרתית, פעולה אליה התכוננתי יחסית הרבה זמן מראש. כשהמנעול כבר היה בידיים שלי, מפורק ומנוטרל, נחתה פתאום יד כבדה על הכתף שלי.

"עוזי, זה אתה"? הרמתי עיניים מופתע. עוזי לא אמר מילה. רק שלף אזיקים שהיו תלויים בחגורתו. מסתבר שעוזי, שהיה כביכול אחד מהכנופיה שלנו, היה שתול של המשטרה לתפוס חבר'ה כמוני.

החוקר שפתח את הלב

נלקחתי אחר כבוד לתחנת המשטרה, ביליתי כמה שעות טובות בחדר המעצר ולאחר מכן מול חוקר.

ניסיתי להעמיד פני פוקר ולשמור על זכות השתיקה. אבל היושב ממולי היה חכם קצת יותר ממני. אחרי כעשרים דקות התחלתי לדבר.

האמת, בהתחלה ניסיתי לסגור עניין עם כמה שקרים וסיפורי-כיסוי שהכנתי לעצמי ליום סגריר, אולם אחרי מספר שאלות הבנתי שאני סתם מסתובב סביב עצמי ורק מסתבך יותר.

התחלתי לספר לו את הכל, בהתחלה בקווים כלליים ואחר כך ממש בפרוטרוט, את מה שעובר עלי. הוא הקשיב, והקשיב. העיניים שלו היו שקטות וחכמות והרגשתי שהוא פשוט חיכה שאפתח בפניו, לא בשביל 'לתפור' אותי. הוא רשם מידי כמה דקות מספר מילים על הגיליון שלפניו, כשבינתיים שמר על ארשת-פנים קשוחה למדי. הוא שאל כמה שאלות-מכוונת קצרות, ואני פשוט השתפכתי.

נדהמתי מעצמי כשגיליתי שאני משתף אותו ברגשות שלי כאילו הוא אבא שלי. במחשבה שניה, אפילו את אבא שלי לא העזתי לשתף עד עכשיו, באמת. בשלב מסויים הוא שאל אותי מה ההורים שלי יודעים על המצב שלי. למעשה הם לא ידעו כמעט כלום. הבנתי שהם לא רווים נחת מהחברים החדשים שלי, אבל עד-כמה רחוק הלכתי – הם בוודאי אפילו לא שיערו.

המשכתי לספר לו עוד ועוד. כשהוא שאל על חברים שהיו שותפים איתי – סירבתי לומר. לא רציתי לבגוד בהם. לא ראיתי את עצמי ממשיך את חיי בלעדיהם, היה חשוב לי לא 'לשרוף גשרים' כשאצא מחדר החקירות.

היום, במבט לאחור אני מבין שהם לא היו רחוקים ממני, והדבר הכי-טוב בשבילם היה לפגוש אדם מבוגר, אותו יוכלו לשתף במה שעובר עליהם.

החזירו אותי לתא המעצר, ולאחר כמה שעות קראו לי שוב. "א… אבא"? נדהמתי למראה מי שנמצא מולי. אבא, שלאחרונה כל מפגש איתו הסתיים בכעס ועצבים, ניצב כעת עם דמעות בעיניו.

"שרולי שלי" הוא אמר, בקול שחדר ללב, "אני לא ידעתי מה שעובר עליך שרולי".

מסע התיקון

פחדתי שהוא הולך לנזוף בי קשות, אבל כנראה שקצין הנוער שנכנס לתמונה, ערך שיחה מקדימה, ואבא רק הניח יד מהוססת על כתפי לכמה רגעים. המשך המפגש אמנם היה טעון, אבל ממקום של ריקבון שמביא לצמיחה חדשה. אבא הבין שאין בשביל מה לנסות להחזיר אותי לישיבה, היא מזמן כבר לא המקום המתאים בשבילי, והחלטנו לחפש עבודה מסודרת שתיתן לי סיפוק וגם תכריח אותי להיצמד לסדר יום כלשהו.

במקביל, התחלתי טיפול שעבד על פי שיטת 12 הצעדים. בדרך כלל, זהו טיפול שמציעים לאנשים הסובלים מהתמכרויות והתנהגויות כפייתיות, אך לאחר התייעצות, הבינו הורי שכדאי לי ללכת לשם עכשיו, ולא לחכות שאתדרדר למשהו חמור יותר חלילה.

כשהתחלתי להבין מה השיטה מציעה, לא חשבתי שאעמוד בזה. הייתי צריך לפתוח ולחשוף 'מול הקבוצה' את הנפש שלי בצורה שהיה לי קשה לעשות אפילו ביני לבין עצמי. לא האמנתי שאני מסוגל, אבל הפנמתי שאם אני רוצה שינוי אמיתי, לטובתי, אני חייב לבצע גם את השלבים הקשים.

חלק מהטיפול היה לתקן את הדברים שעשיתי בעבר. זה התחיל כמובן עם החלק המעשי – להחזיר את הגניבות שביצעתי. חלק ניכר מהגניבות, בעיקר אלה ה'רציניות' היו עם כמה שותפים וברובן קיבלתי רק כמה גרושים. מאידך, היו גניבות קטנות יותר שבהם הנחתי את ידי לבדי על כל השלל. למזלי, בתקופה הקצרה שהייתי שקוע בעולם ה'סחיבות' לא הספקתי לגנוב הרבה, כך שחישוב מהיר שלי העלה שכדי לכסות אותן יספיקו כחמש משכורות חודשיות. ידעתי שזה יהיה מאוד לא נעים, אבל גם היה ברור לי שהבושה לפנות לנגזלים ולתקן – היא שתגרום לי להימנע מלשוב על אותה הפעולה בעתיד.

"אם אתה חזק – אתה מסוגל גם לתקן ולהחזיר את הגלגל אחורנית" הבהיר לי המטפל.

השלל מבית הכנסת

כשערכתי את רשימת הגניבות, נזכרתי גם בגניבה ההיא, מבית הכנסת. התביישתי בכלל לספר על כך, אבל הייתי מוכרח.

רצינו להרוויח כסף קל. החלטנו לרוקן קופות צדקה של בית כנסת מסוים. הגעתי אז יחד עם חבר נוסף. עשינו חלוקת עבודה: "אני שומר מבחוץ" הוא אמר, "צופה ומשקיף כדי לוודא שלא יגלו אותנו, אתה נכנס פנימה מהר ומרוקן את הקופות לכיסי המעיל שלך". הנהנתי, לחוץ ונרגש, והוא המשיך: "אחר כך כמובן אנחנו מתחלקים בשלל".

זכור לי שהשלל המדובר יצא בסוף בסביבות ה-500 ש"ח. כשהתוודיתי על המעשה הזה, הפטרתי כבדרך אגב, ש"זה אומר שאני צריך להחזיר מתוכם 250 ש"ח בסך הכל". אבא שלי שמע את זה ושאל: "למה רק 250"?

"מה זאת אומרת" הסמקתי, "הרי קיבלתי מהגניבה הזו רק חצי מהסכום".

"כן שרולי שלי" אמר אבא בפנים רציניות, "אבל מי בפועל ביצע את מעשה הגניבה? ומי הצדיק שרוצה לתקן ומבקש להחזיר?!" הוסיף, למראה פני המבויישות. "לפי ההלכה, מי שהגביה את הכסף בפועל ביצע 'קנין גניבה' והתחייב על כל הסכום, אתה מבין?! השותף שלך לא עשה את הגניבה, אם אני מבין נכון הוא לא רוקן יחד איתך את הקופה אלא רק שמר על הפתח, נכון?!"

שתקתי. שתיקה כהודאה.

ידעתי שאם שיחה כזו הייתה מתקיימת לפני חודש – הייתי בורח מהבית וטורק את הדלת, אבל למזלי התחלתי לעבור תהליך.

דין עבירה בשותפות

לאחר ההלם הראשוני, התחלתי לחשוב ברצינות. ביקשתי מאבא להבין מאיפה הוא הגיע למסקנה הזו? הרי במקצועות רבים ישנם שותפים שמתחלקים ברווחים ובהפסדים. מה נשתנו שותפים בעסקאות-גניבה מפוקפקים משותפים רגילים, שמתחלקים ברווחים, כמו גם בהפסדים?

לאחר עיון, חקירה ודרישה נוספים, אבא הסביר שבעסקים מתוקנים, שני השותפים פועלים כל אחד כשליחו של חבירו, ובלשון חז"ל, כל אחד מהם משמש 'ידא אריכתא' [=יד ארוכה] של חבירו, ולכן הרווחים וההפסדים מתחלקים בשווה.

"הבעיה בעסק הגניבות היא שמדובר בעבירה, וההלכה קובעת ש'אין שליחות לדבר עבירה', כלומר, אדם שעשה עבירה בשליחות חבירו, העבירה חלה רק על ראשו של המבצע ולא על ראשו של המשלח" הסביר אבי.

"למה בעצם"? שאלתי בהתעניינות, מופתע מעצם העובדה שאני מתעניין בסברות תורניות.

"כי כל גניבה מתבצעת באמצעות 'קניין משיכה' או 'הגבהה' שהגנב עושה למוצר אותו הוא גונב, כשאחד מבצע בפועל וחבירו מאבטח אותו – מי שעשה את העבירה הוא רק הגנב בפועל, לכן כל אחריות השבת הגזילה מוטלת עליו בלבד" (ראה תוספתא בבא קמא פ"י הל"ט. גמרא בבא מציעא ח, א תוספות ד"ה ושותפין. שו"ע חו"מ סי' שמח ס"ו).

זה היה לי מוזר לחשוב על כך שלמרות שלקחתי מהגניבה 250 ש"ח אצטרך לשלם על כולה. 'אבל זה חלק מהתיקון', הזכרתי לעצמי.

במבט לאחור אני מבין שדווקא העובדה ששילמתי בריבית דריבית על הגניבות – עזר לי להתנתק מהריגוש שבגניבה, ולהשיג את מה ששייך לי ביושר ובהגינות.

[עריכה: ש. מלומד ©️]

נ.ב. שמות האנשים והמקומות בדויים